סיפורים אישיים של אנשי הצוות

במקרים שבהם אין ממד בבית, אנו עומדים בפני מגוון עשיר של אפשרויות, המחושבות על פי כיוון הירי. לעתים זה אחד החדרי שינה, האמבטיה או השירותים, ולעיתים איזה פינה בפרוזדור או חדר המדרגות. בהבעת פנים רציניות אנשים מתארים את מפת הבית, ואת החישובים ומחשבות מאחורי הבחירות האסטרטגיות שלהם, כאילו שהבית הוא תוואי שטח נוף מסובך שחייבים להכיר היטב כדי לשרוד במלחמה. ואכן זה מלחמה.

הייתי שם בפעם הראשונה שהיה "צבע אדום", וגם בפעם השנייה, והשלישית, והרביעית... וזה עוד לא נגמר.
הייתי שם כרגיל, כמו כל יום שלישי מטעם נט"ל, יושבת בטיפול אצל משפחה.
הילד בחרדה, פוחד לישון לבד בלילה, ופתאום מערכת הכריזה משמיעה "צבע אדום". אני לא שמעתי בתחילה, אך ההורים קלטו מיד, קמו במהירות, והילד כבר צמוד אלינו, שקט, אף אחד לא מדבר, אין מילה, רק העיניים מדברות, צבע הפנים החיוור כל כך והשפתיים שממלמלות תפילה...

פגשתי במלחמה הזו כל כך הרבה "גיבורים מהחיים", יומיומיים, כאלה שלא כותבים עליהם בעיתון, וזאת אפילו מבלי להיות בצפון המופגז, שם הדרמות חזקות אף יותר.
איתן טמיר ואנוכי, מהצוות הקהילתי, הגענו לטירת הכרמל לפגוש אנשי מקצוע (עובדים סוציאליים בעיקר) מחיפה, שהיו שרויים בתחושת סכנה רבה במהלך המלחמה, אך הגיעו מדי יום לעבודה בטירת הכרמל, כשהם מגייסים אמפתיה רבה וסבלנות אין קץ לתמוך, לשמור על השגרה, להקשיב ולסייע לפונים אליהם.

"...מהי עבודה בטבע? לשם מה המאמץ להתארגן רחוק מהבית? למי זה בכלל מיועד? מה חשיבותה של עבודה כזו?" שאלות אלה ועוד רבות התעוררו אצל ליעד, האחראית על הצוות הקהילתי בשדרות.
לבקשה ולתקציב שהוקצה לצורך סדנה נלוותה בקשה ציורית: "תאווררי אותם קצת, לאחר כל התלאות והקשיים שבהם עומד צוות זה לאורך התקופה האחרונה... הם זקוקים מאוד למשהו מרגיע ומהנה".