נט"ל
  להיעזר   להכיר   ללמוד
 
 
גיליון 7, מאי 2005

אמא מתגייסת

עליתי לארץ, לפני 20 שנה, עם תקווה לתת לעצמי ולילדיי חיים גדושים במשמעות.  הבן שלי אז היה בן שנה והוא נשא את שמו של בן דודי אשר נפל במלחמת ששת הימים : רפי, רפאל. אהבתי את השם כל כך, שם של מלאך, שם שמזכיר שיש תקווה לחולים, שם של אמן מפורסם, שם שניתן באהבה למשפחתנו הישראלית אשר סבלה על בשרה את ההיסטוריה היהודית.

 

והנה היום רפי הוא חייל קרבי, והשם מזכיר לי את האפשרות שחיילים לא תמיד משתחררים לחיים. במשך שלוש השנים האחרונות לא ישנתי אף לילה שלם, הייתי על המשמר. השמנתי. הזדקנתי. בכיתי. ניסיתי לדבר על זה. והאמהות שותקות, הן אינן מדברות על הפחדים הנוראיים הללו. יש לי רגשי אשם שבחרתי להעלות את רפי לארץ. קודם הוא ועכשיו גם אחותו שירה - חיילת קרבית! שניהם מאמינים מאוד בנתינתם לארצם. לעלייה שלי יש ערך מוסף.

 

הייתי בכינוס "שבר ותקווה" של נט"ל. לא האמנתי כשהתנדבתי להציג את סיפורי לפני הקהל. הרי אני עולה לארץ, והסיפור לא משקף את המציאות הישראלית. קבוצת אמני תיאטרון “Playback Theatre”  ביימו את מאבקי הפנימי על הבמה. הרגשתי כאילו ראיתי את הנשמה שלי רוקדת על הבמה. ואז המפתיע מכול קרה. הקהל הציף אותי בהזדהותם האישית - גברים, נשים, דתיים, חילוניים,צעירים,מבוגרים. כולם אינם ישנים בלילות, כולם היו אידאליסטים פעם, כולם "עלו" במובן שבחרו לגדל את הילדים כאן, כולם העניקו שֵם מתוך תקווה גדולה... למדתי שהסיפור שלי הוא סיפור של כל ישראלי, לא רק של עולה, וזה עזר.

 

רפי עומד להשתחרר בימים אלה, ואני בלחץ מוגבר. לשירה יש עוד שנה שבה אני אצטרך לשמור עליה בלילות. הסיפור לא נגמר, האמהות על המשמר. כדאי לנו לדבר על זה.


יהודית אדלמן-גרין
הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים