נט"ל
  להיעזר   להכיר   ללמוד
 
 

כתבה מתוך עיתון "במחנה" על רצים עם רמי - קבוצת הריצה בשיתוף נט"ל

על קו הזינוק

מתוך עיתון "במחנה" -  אבישי חורי 30/05/2013

רמי יולזרי לא הצליח למצוא שקט אחרי השירות בלבנון • מכשיר הקשר הופיע לו בסיוטים מדי לילה, ואיתו הפיצוצים מארץ הארזים • הוא אובחן כלוקה בפוסט־ טראומה, הגיע למשקל של 130 ק״ג והסתגר בביתו ־ עד הטיפול ששינה את חייו • אחרי המרתון הראשון שלו הוא הבין שהוא יכול לעזור לאחרים להמשיך הלאה ־ ועכשיו הוא פותח קבוצת ריצה שתסייע להלומי קרב אחרים לרוץ רחוק מהזיכרונות הקשים >

   
צילום: יעל שלח

השנה היא 1991, ימיה הראשונים של מלחמת המפרץ. רמי יולזרי בן ה־28 יצא מלבנון כשמונה שנים קודם לכן, אבל היא סירבה לעזוב אותו. קולות של מכשירי קשר והפגזות הרעישו בחלומותיו, וסיוטים בהם הוא בוער באש וזועק לעזרה העירו אותו כמעט מדי לילה.
הוא לא סיפר לאיש על מה שעובר עליו, לא נתן לאף אחד סיבה לחשוד שהוא זקוק להתערבות מקצועית.
הוא ניסה לתפקד כרגיל: עשה את הטיול הגדול שאחרי הצבא והתחיל בלימודי תואר ראשון במדעי המדינה. אלא שבקשה פשוטה אחת מוטטה את החומות שבנה בעמל רב, כשהתבקש להגיע עם מסכת אב״ך לבחינה שגרתית בלימודים שנערכה באחד ממקלטי האוניברסיטה. הבקשה הזו הגיעה מעט אחרי הדואר הצבאי שקיבל, שמזמן אותו
ל-35 ימי מילואים ברצועת עזה. משהו בשילוב הזה - החזרה למדים ומסכת האב״ך באוניברסיטה - היה יותר מדי בשבילו. ״התפרקתי״, הוא מסביר בפשטות. ״הרמתי טלפון לעובדת סוציאלית שהכרתי במקרה, ושאלתי אותה, ׳מה אני עושה עכשיו?׳ היא שלחה אותי ליחידה לתגובות קרב בתל השומר, ושם אבחנו אותי לראשונה״.
יולזרי אובחן כלוקה בהפרעת דחק פוסט־טראומטית: הפרעה שתוקפת אנשים שחוו אירוע טראומטי ובאה לידי ביטוי בהתקפי חרדה, תחושות פחד וחוסר אונים. אצל יולזרי, ההפרעה באה לידי ביטוי גם באובדן זיכרון: כל שנות חייו שקדמו לגיוס לצה״ל נמחקו מזיכרונו כמעט לחלוטין. הן נחבאות בתודעתו, מאחורי מסך כבד של ערפל. ״מבחינתי, מעולם לא הייתי ילד, נולדתי חייל״, יולזרי מתאר.
היום, בדיוק 31 שנים אחרי מלחמת שלום הגליל, יולזרי בן ה־50, נמצא במקום אחר. הוא נשוי ואב לשלושה, ומאחוריו קילומטרים רבים שגמא בריצות מרתון ברחבי הארץ ובעולם - קילומטרים שעזרו לו לעלות על המסלול הנכון ולהתגבר על הפוסט־טראומה, עד כמה שאפשר. בחודש יולי הוא יעמוד בראש קבוצת ריצה ייחודית, שבאמצעות הספורט תפעל לשיקום הלומי קרב שנפגעו במלחמות ישראל או באירועי טרור. את הקבוצה, שמתגבשת בימים אלה, ילוו מומחים מארגון נט״ל (נפגעי טראומה לאומית). ״אני לא חושב שאפשר להירפא מפוסט־טראומה״, הוא מבהיר. ״כמו שרגל שנקטעה לא צומחת מחדש, גם הנפש לא צומחת מחדש. אבל אפשר לנסות להקל על הכאב. והספורט עושה את זה״.

הזיכרון נתקע

יולזרי התגייס במארס 1982 לגדוד 931 של חטיבת הנח״ל. הוא מספר שתוך זמן קצר לאחר מכן, הוא כבר הוקפץ עם יתר הפלוגה לאבטח את ביתו של מפקד צבא דרום לבנון המיתולוגי, מייג׳ור חדאד, במארג׳ עיון בדרום לבנון. בתום אותה משימה, לאחר שסיימו את הכשרתם כלוחמים וכשפרצה מלחמת שלום הגליל הוצבו ביהודה ושומרון. ״באפריל 1983 עלינו לראשונה ללבנון - ותפנסו קו בגזרת ג׳בל ברוך, שם השתקענו במוצב ״דשא״״, נזכר יולזרי.
המלחמה האישית שלו, שמלווה אותו עד היום, החלה בעקבות רצף של מקרים שהתפרסו על פני 48 שעות, שתי יממות בשבוע הראשון של יולי 1983 שייחרתו בזיכרונו ובעתיד יוגדרו כטראומה. אלה היו הימים האחרונים של הפעילות בגזרה, לפני הירידה לאימון הבא. בשעת בין־ערביים הוא נכנס לנגמ״ש, התיישב מאחורי ההגה, והחל להסיע סיור שגרתי בגזרה יחד עם כמה מחבריו למחלקה. מספר דקות אחר כך כוח של חיזבאללה ירה מטח של רקטות אר־פי־ג׳י לכיוון המוצב ממנו יצא. אחת מהן ״סירקה״ אותו(עברה בסמוך לראשו - א״ח) והוא ניצל בנס. כמה שעות לאחר מכן הוא שוב עלה לנגמ״ש ונסע למפקדת הגדוד, לתדרוך לפני פעילות מבצעית יזומה. הרכב התהפך, ובשל היעדר חילוץ זמין, הוא וחבריו נאלצו לשמור על הנגמ״ש עד אור הבוקר, חשופים לתופת הלבנונית.
בבוקר שלמחרת הוא הצטרף לשיירה רגלית שליוותה את מפקד הגדוד שלו בסיור בגזרה. האחרון חפף את סא״ל(מיל׳) יואל אדרת ז״ל, מפקד גדוד במילואים מחטיבת אלכסנדרוני, שהיה אמור להחליף את הנח״לאווים בפעילות באזור. הם צעדו בשדה בסביבת המוצב - ובשלב מסוים נקלעו למוקשים.


סא״ל (מיל׳) אדרת ז״ל דרך על מוקש ונהרג במקום. מוקש נוסף גרם לסגנו לאבד עין וריסק את רגליו של מג״ד 931 . יולזרי ראה את ההתרחשות ונשאר במקום בשמונה השעות שאחריו, עד שהכוח חולץ.
יולזרי חזר למוצב, בלי שהוא מעכל לגמרי את השעות האחרונות.
במובן מסוים, הוא כבר התרגל למקרים כאלה, ואולי זה היה חלק מהבעיה.
ארבעת החודשים האינטנסיביים שבילה במוצב המרוחק בארץ הארזים - כולל ההפגזות התכופות, הפצועים, הסכנה המתמדת - עשו את שלהם והשאירו עליו את חותמם. ״היו לנו המון תקריות בתקופה ההיא״, הוא משחזר היום. ״מארבים, מטעני צד, היתקלויות, פציעות. האירועים הספציפיים האלו, בשעתם, לא נראו דרמטיים כל כך, כי היו הרבה כאלה. לימים הסתבר שהזיכרון נתקע שם. וגם אני״, הוא נושם עמוק. ״בקו בלבנון חייתי בסטרס. חייתי בפחד שלא מניח להירגע, וזה המצבור של התקופה כולה שפשוט שבר אותי. זה פשוט יושב עליך ושובר אותך, גם אם אתה לא יודע שנשברת. משייף לך את הקצוות ומפורר אותך מבפנים, מבחוץ ומאיפה שזה לא יהיה״, הוא אומר. ״אנשים עשו ממש הכול כדי לצאת משם, חלק אפילו ירו לעצמם ברגל. אצלי זה לא הגיע למצבים האלו, אבל אני לא אגיד שהמחשבות האלה לא עברו לי בראש. בלבנון מגיעים למחוזות אפלים״.

החיים כשדה קרב

אחרי שסיים את התעסוקה המבצעית בג׳בל ברוך, יולזרי חזר לישראל והמשיך לקורס מ״כים ולקורס צניחה. בתקופה ההיא החלו התסמינים הראשונים של מה שיאובחן בעתיד כפוסט־טראומה. הוא התעורר מסיוטים כמעט כל לילה, במשך היום היה שומע הדי הפגזות וקולות של מכשיר קשר. ״לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות״, הוא מסביר. ״אף אחד לא דיבר על זה אבל לכולם היו תופעות שונות, והיו גם כאלה שהתעוררו באמצע הלילה מחלומות זוועה, אחרים דיברו מתוך שינה״.
במאי 1985 יולזרי השתחרר וטס לטיול של שנתיים מסביב לעולם, במהלכו ביקר בגרמניה, בתאילנד ובאוסטרליה. בחו״ל הוא אימץ את דמות המוצ׳ילר חסר הדאגות, משוכנע שהפלאשבקים מלבנון והסיוטים אוטוטו נעלמים. ואכן, במשך השהות בחו״ל הוא שכח מהבוץ הלבנוני, אולם כשחזר לארץ החלומות חזרו גם הם.
יולזרי לא סיפר לאיש על התסמינים שהטרידו אותו, ואף אחד גם לא שאל. ״הסביבה שלי לא שמה לב לזה״, הוא אומר. ״העמדתי פנים שהכול כרגיל. הפעלתי מנגנונים חזקים מאוד של הכחשה והדחקה, שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר, אבל זה לא באמת עזר. לא הצלחתי להתחייב לכלום״, הוא מעיד. ״החלפתי עבודות בקצב מסחרר. לפעמים הייתי מתקבל לעבודה, מתפקד יום אחד ונעלם בלי להסביר. מערכות יחסים נגמרו בזו אחר זו. לא יכולתי להכניס עוד מישהי לעולם שלי. הוא היה מאוים״, הוא מסביר. ״הייתי לוחם שעסוק בהישרדות. התחבאתי, הסתוויתי, הגנתי על עצמי. אלו מנגנונים ששירתו אותי טוב כשהייתי לוחם, והם שירתו אותי גם בחיים״.
בתקופה ההיא הוא גר אצל הוריו, וכשנתיים אחרי שחזר מחו״ל החל ללמוד לתואר ראשון - כשהוא מלהטט בין לימודים, עבודה וסיוטים מלבנון שהוא שומר לעצמו. החיים של יולזרי נמשכו באותו דפוס עד מלחמת המפרץ, כשהחליט לפנות לעזרה ואובחן כלוקה בפוסט־טראומה. ״התחלתי טיפול תרופתי עם ליווי פסיכיאטרי,
והסכר נפרץ״, הוא מספר. ״המשכתי איתו שנתיים, עד שסיימתי את התואר הראשון, וכשמיציתי את הטיפול יצאתי לחיים״. הוא התחיל לעבוד כיועץ סטטיסטי, הכיר את אשתו, מזי, והשניים עברו לגור ברחובות והביאו לעולם את בנם הראשון.
עד מהרה הסיוטים חזרו שוב, ואיתם הזיכרונות שלא נותנים מנוח. אמנם לא באותה תכיפות, הוא מדגיש, אבל הם כאילו מעולם לא עזבו, והוא שוב לא שיתף את הסביבה. כעבור תשע שנים ההפרעה התפרצה שוב, הפעם בעוצמה גבוהה יותר. זה היה בשנת 2000, במקביל לתחילתה של אינתיפאדת אל־אקצה. ״זה היה ביום שבת״, הוא משחזר. ״אחד השכנים נכנס לאוטו שלו, שחנה מתחת לחלון שלנו. הוא התאבד שם״, הוא מתאר. ״תקע לעצמו צרור בראש מנשק אוטומטי. כששמעתי את היריות הגבתי ממש לא טוב, נהייתי חיוור וסגרתי את כל החלונות בבית. צעקתי ׳יורים עליי!׳ והתחלתי לחפש את הנשק כדי לירות בחזרה. אשתי לא הבינה מה עובר עליי,
אבל זה היה מספיק חמור כדי שהיא תדע שמשהו לא בסדר״.
התסמינים שתקפו אותו מדי יום ולילה לפני הטיפול הראשון חזרו בעוצמה: הסיוטים, הקולות באמצע היום, ואליהם התווספו תחושות של פחד, חרדות והסתגרות ממושכת בבית. ״הייתי הולך לקניון, רואה שיש מלא אנשים, ומגיב כאילו מדובר בשדה מוקשים. הייתי נכנס למקומות הומי אדם ומתחיל לחפש דרכי מילוט. בשלב מסוים הבנתי שלא טוב לי ללכת לקניון ולא טוב לי ללכת לסופר, אז פשוט הפסקתי ללכת. רעשים מפריעים לי, אז השתדלתי לנטרל רעשים. הכול איים עליי״.
עם ההסתגרות בבית והשדים הישנים שצצו שוב, יולזרי התמודד בעזרת ״אכילה רגשית״. הוא השמין בלי תקנה, והגיע למשקל השיא שלו לפני שלוש שנים וחצי: 130 ק״ג. ״במשך שנים, האור היחיד בחיים שלי היה האור הקטן של המקרר״, הוא מחייך. ״המאמץ הפיזי הכי גדול שהכרתי אז היה ללכת 20 מטר עם המפתחות ביד, מהדלת של הבית עד למעלית. הייתי פדלאה בעקבות הזנחה של שנים״.

פשוט להמשיך לרוץ

בשנת 2002 המרפאה הפסיכיאטרית בתל השומר הציעה ליולזרי הליך שנחשב אז חדשני: ״טיפול בחשיפה ממושכת״. הטיפול חושף את הנפגע באופן ממושך ומבוקר לאירוע הטראומטי שעבר, מאפשר לו לחוות אותו מחדש וכך לעבד אותו. כיום מדובר בשיטת טיפול פופולרית להלומי קרב, אך אז יולזרי היה מהראשונים בארץ שטופלו באמצעותה. ״הלכתי למרפאה ההיא, ופגשתי בפעם הראשונה אנשים עם בעיות דומות לשלי״, הוא מוסיף. ״כשישבתי שם שעות בהמתנה, וראיתי את בוגרי כל מלחמות ישראל לדורותיהם. הרגשתי כאילו אין מוצא, שהפוסט־ טראומה היא סוג של כלא לכל החיים״.
אחרי למעלה מעשרה מפגשים הטיפול הוכיח את עצמו - החלומות החלו להיעלם בהדרגה ועוצמתם ירדה פלאים. העתיד החדש של יולזרי נראה מבטיח אך למרות זאת, הייתה לפני עוד הרבה עבודה. ״בשבועות הראשונים הרגשתי כמו ניצול מצונאמי או מטורנדו״, הוא אומר. ״הבנתי שאני כבר בסדר, אבל כשהסתכלתי מסביב - הכול היה הרוס. למזלי, הייתה לי תחושה של יכולת, אז התחלתי להדביק את החתיכות״, הוא מתאר, ומספר שהוא ומשפחתו פתחו בתהליך שיקום אינטנסיבי שכלל ייעוץ זוגי, משפחתי ואישי - בין היתר כדי לרזות ולהפסיק עם האכילה הרגשית. ״בשלב מסוים אתה מפסיק לשקם ומתחיל להתפתח״, הוא מצהיר. ״נולדו לנו שני ילדים נוספים, קנינו בית, הקמנו עסק משפחתי קטן. החיים היו טובים, ובכל זאת משהו היה חסר. רציתי לעשות משהו גדול ממני, שיוכיח לי שאני לא רק חי את החיים, אלא גם מנצח אותם״.
בשנת 2010 יולזרי מצא את ההוכחה שחיפש: ריצת מרתון. העובדה שהקילוגרמים שניסה להשיל במאמצים רבים לא נכנעו - רק הוסיפה לאתגר. הוא החליט למצוא מאמן והתחייב לתוכנית כושר אינטנסיבית. אחרי הרבה עבודה קשה הוא הוריד כ־35 קילוגרם תוך מספר חודשים. ואז, במהלך אחת הריצות הראשונות בהן צלח 20 קילומטרים רצופים - המאמץ הפיזי הדליק אצלו את הפלאשבקים מלבנון. הניצחון הגדול שלו איים להפוך לנסיגה דרמטית אחורה. ״פתאום ראיתי מולי את לבנון. נבהלתי״, הוא מספר. ״אבל בסופו של דבר הבנתי שזה מי שאני. השלמתי עם ההבנה שזה לא הגיוני שאעשה שינוי בחיים ולא יהיה בו קצת מלבנון, כמו הריצה. זה נורא, אבל זה גם נורא טבעי״.
מאז, לפעמים במהלך ריצות הוא נזכר במראות ההם מלבנון, בצלילים, בתחושות, אך גילה שכדי להתגבר על הזיכרונות הרעים שחוזרים בפעילות הספורטיבית, הסוד הוא להמשיך בתנועה רציפה. גם כשהם תוקפים אותו באמצע הריצה, הוא מאט, אבל אף פעם לא מפסיק. ״במרתון הראשון שלי, בינואר 2011 בטבריה, רצתי ליד חבר טוב, ובקילומטר ה־21, בום. אנחנו בעין־גב, הכנרת מולנו, ופתאום אני חווה מציאות כפולה. אני רץ פה, אבל גם נמצא בלבנון, ואני מתאר לו, ׳עכשיו אני בלבנון, יורים עלינו׳. אני רואה תמונות אמיתית, אירועים שהייתי בהם״, הוא משתף. ״האטתי מעט אבל המשכתי, והצלחתי״, הוא משחזר, וחיוך דק עולה על פניו. ״מהר מאוד הבנתי שיש כאן הזדמנות לקחת את סיפור השיקום שלי ולהשתמש בו כדי לעזור לאחרים״.
ההבנה הזו הולידה את הפרויקט ״רצים עם רמי״: קבוצת ריצה פתוחה, שכל רץ שמגיע אליה שומע את סיפורו של רמי, מפיץ אותו הלאה ובמהלך מרוצים בארץ מעלה את המודעות לפוסט־טראומה. בנוסף, חברי הקבוצה מתאמנים עם חולצה משלהם - עליה מתנוסס הכיתוב ״רצים עם רמי״. בקיץ האחרון, יוזלרי לקח את הפרויקט צעד אחד קדימה ויצר קשר עם עמותת נט״ל, במטרה לעזור להלומי קרב נוספים כמותו. בקיץ הקרוב תיפתח קבוצת ריצה חדשה בשם זהה, הכוללת אנשים הלוקים בהפרעה, ובנט״ל יעניקו לקבוצה מעטפת הכוללת תוכנית אימונים אישית במקביל לסדנאות תמיכה והעצמה. ״החיבור שלנו עם רמי היה טבעי ומידי״, מספרת מנכ״לית נט״ל, אל״ם (מיל׳) אורלי גל.
״יחד עם עמותת ׳אתגרים׳ החלטנו ללוות קבוצה של חבר׳ה שחזרו עם פוסט־ טראומה מאירועי לחימה או מלחמה, שבמרכזה יעמוד החיבור המדהים בין גוף לנפש״, מבהירה גל. ״המטרה היא שהאנשים ירוצו, ובדרך יכירו אנשים שחוו חוויות דומות, ויוכלו לדבר עליהן. הקבוצה תיפגש לאימון בפארק הירקון אחת לשבוע או יותר, ופעם בשבועיים תיפגש עם מנחה מקצועי שלנו, שייתן את התמיכה הרגשית ״, מפרטת מנכ״לית נט״ל. ״אני חושבת שהסיפור של רמי מוכיח שזו התנהגות נורמלית במצב לא־נורמלי, והחזרה שלו לחיים היא שיעור חשוב ומשמעותי עבור אנשים שחושבים שדברים כאלו לא יכולים לקרות״.
״יום האימון הראשון של הקבוצה יהיה מבחינתי ניצחון גדול הרבה יותר מלחצות קו סיום של מרתון״, מוסיף יולזרי בחיוך. ״זו תקופה מאוד מרגשת, ואנחנו מקווים לפתוח קבוצות נוספות בדרום ולילדים באזורים כמו שדרות או אופקים. יש משהו מאוד מקבל בעולם של הריצה״, הוא מהרהר. ״אף אחד לא שואל אותך בן כמה אתה או מה עברת בחיים. יש משפט באנגלית שאומר I' yoאם אתה שם עליך את הנעליים ואתה רץ, אתה שייך לעולם שלנו״. ■

לפרטים והרשמה לקבוצת הריצה ללא תשלום: 308־363־0732 peri@natal.org.il או הקליקו כאן
למידע נוסף על פרוייקט "רצים עם רמי" הקליקו כאן

דרונט בניית אתרים