הגיל שהוא זהב – סדנא לגיל השלישי
שיעור אוכלוסיית הזקנים בישראל עומד כיום על 11% מכלל האוכלוסייה ונמצא במגמת עלייה (קורן ודורון, 2005). תוחלת החיים עלתה במידה ניכרת, והיא עומדת כיום על שמונים שנה ויותר (בר־טור, 2005). הספרות המקצועית העוסקת בזקנה מרבה לתאר אותה באמצעות הפרידות הרבות וסוגי האובדן הרבים הנגזרים על המזדקנים. האובדן נחווה בשני מישורים: המישור הגופני והמישור הפסיכולוגי. ירידה ביכולת התפקוד הפיזי, מחלות כרוניות וצמצום ברמת האנרגיה הרזרבית של הגוף לצד ירידה קוגניטיבית הופכים את הכאב והסבל לחלק מהותי ובלתי נפרד מהזקנה ומאיימים על זהותו העצמית של האדם (בנד־וינטרשטיין, 2007). פרופ’ שינדלר (1999) מגדיר את אוכלוסיית הקשישים כאוכלוסייה פגיעה. הוא מוסיף כי מעמדם החברתי נחות, תפקידם החברתי מצומצם ונגישותם למשאבים השונים מוגבלת.
לעומת אלו, יש הרואים בתהליך ההזדקנות תהליך אתגרי הטומן בחובו גם אפשרות לצמיחה ולהתפתחות. ליאורה בר־טור (2005) רואה בזקנה תהליך התפתחותי ונורמטיבי במעגל החיים. היא מדגישה כי יש בזקנה היבטים חיוביים לצד היבטים שליליים, וכי ניתן לסייע לאנשים להרחיב את דפוסי חשיבתם על הזקנה או להגמישם על ידי גילוי הצד החיובי שלה או הרווח שניתן להפיק ממצבים של תסכול ואובדן. את “הצלחת” ההזדקנות ניתן למדוד במדדים פיזיים וקוגניטיביים, וכן במידת המעורבות של הפרט בסביבתו ובפעילות חברתית־יצרנית שהוא שותף לה. פעילות יצרנית מחזקת את הבריאות, את התפקוד העצמאי ואת תחושת החוסן והשליטה של המזדקן על חייו.
תחושת חוסן ומסוגלות עצמית היא המפתח ליכולת ההתמודדות עם הזקנה: הגדרת תחושת מסוגלות עצמית לפי בנדורה: אמונתו של האדם בנוגע ליכולתו להשיג שליטה על אירועים המשפיעים על חייו ובנוגע ליכולתו לגייס את המוטיבציה, המשאבים הקוגניטיביים והפעולות הנדרשות על מנת להתגבר על משימות (1977 (BANDURA, . ככל שמיומנויותיו מתחזקות מתעצמת גם תחושת המסוגלות .
אנחנו בנט”ל מאמינים שניתן לחזק באופן ניכר את תחושת המסוגלות של הקשישים ולספק להם הזדמנויות לשליטה על חייהם (שינדלר 1999) ורואים חשיבות רבה בקיום סדנאות המעודדות שיח רגשי מונחה ומקנות כלים להעלאת תחושת החוסן, השייכות והרווחה אצל המשתתפים. זאת ועוד: במהלך המפגשים הקבוצה הופכת לרשת חברתית התומכת בקשיש.
מטרת הסדנאות: להחזיר למשתתפים את התחושה כי הם פרטים פעילים בחברה ותורמים לה, לחזק ולשפר את תחושת המסוגלות העצמית שלהם, לאפשר להם לחלוק עם הקבוצה את הידע שצברו במהלך חייהם ולהקנות להם מגוון מיומנויות, כלים ודרכים לשיפור איכות חייהם באמצעות הרפיה ושחרור.
המפגשים נערכים בקבוצה, ומתרכזים בחווייה מסוימת. לאחר היצירה/הלימוד/החוויה יתנהל דיון על הנושא שנבחר.
מה בסדנא?
הסדנאות יעסקו בנושאים שייקבעו בתיאום מראש . להלן שתי דוגמאות מתוך מגוון הסדנאות האפשריות:
1. תמונות חיי – מהבית שבו נולדתי ועד הבית שאני משאיר/ה אחריי:
הסדנה מובילה את המשתתפים, באמצעות הדיון על הבית והמשפחה, לדיון על המשאבים הקיימים עבורם ומה שהעניקו לאחרים לאורך חייהם. הבית, על המראות, הקולות, המנהגים והתחושות העולות מדיון בו וממחשבה עליו, מסייע בחיזוק תחושה של חוסן ולתרגול טכניקות לרגיעה ולוויסות. המסע מתחיל בבית הראשון, עובר במקום הבטוח – הממשי ו/או המדומיין – ומסתיים במורשת המונחלת.
2. מדברים מהבטן:
בסדנה של אפיית עוגות ועוגיות יידונו הסיפורים והזיכרונות העולים מן האפייה. במהלך הסדנה נדון במנהגים ובתרבויות השונות שכל אחד מהמשתתפים מביא עמו. באמצעות המאכלים והסיפורים נדון בקונפליקטים ובאסטרטגיות התמודדות שונות שנבחרו לאורך החיים ונתרגל תרגילי גוף־נפש לסיוע בוויסות וברגיעה.
מפגשים, משתתפים, זמנים?
הסדנאות נועדו ל־8־15 משתתפים. משך כל סדנה 5 מפגשים של שעתיים וחצי.
למי זה מתאים?
הסדנה מיועדת למשתתפים בגיל הפנסיה (65־120) – בקהילה, בבתי אבות ובמוסדות.
מי המנחים?
מנחי היחידה הקהילתית בנט”ל, בעלי תואר שני במקצועות בריאות הנפש והנחיית קבוצות, המנוסים בעבודה עם קשישים.
