בשנים הראשונות כל זמן פנוי קטן שהיה לי המקרה הזה נכנס לי למחשבות….

שנים היתה לי הרגשה שאני בעצם גרמתי לפיצוץ הזה

אתה הולך עם זה לבד ואתה חי עם זה לבד

וההרגשות שלך הם לבד עם עצמך ואף אחד לא יכול להבין אותך

כשאתה מרגיש שאף אחד לא מבין אותך אתה מרגיש לבד בעולם.

וזו הרגשה נוראית…זה משהו…

פשוט מיותר בעולם… אם תהיה פה או לא תהיה פה זה אותו דבר

ואז בגיל 30 אתה מתעורר אתה מבין שמשהו פה לא בסדר משהו לא כשורה

החוק הראשון בניווטים הוא שכשאתה הולך לאיבוד דבר ראשון אתה צריך להבין ולהפנים שהלכת לאיבוד.

והחוק השני הוא שאחרי שהבנת שהלכת לאיבוד אתה צריך לחזור לנקודה האחרונה שבה הבנת איפה אתה נמצא

וזה בדיוק מה שעשיתי… הסכמתי עם עצמי שהלכתי לאיבוד והדבר הבא שעשיתי היה לחזור הביתה, למקום החם למשפחה שעוטפת אותך, לחברים ומשם רציתי להתחיל מחדש… מאפס.

כל דבר קטן שהצלחתי בו נתן לי עוד כח, נתן לי את הפוש קדימה למצוא את הדרך שלי חזרה לעצמי