לפני מספר שבועות דווח בעיתונות על אזרח בן 46 ששירת בעבר כמאגיסט ביחידה קרבית, התובע ממשרד הבטחון שיכיר בו כנכה צה”ל עקב סיוטים וחרדות שהוא סובל מהם. בכך אין חדש. לא מעט לוחמים סוחבים איתם משדה הקרב זכרונות קשים שממשיכים להטריד אותם גם לאחר שנים רבות. תחת המסה המצטברת של ערפל הקרב, העייפות, המתח והחרדה, מראות המלחמה והדילמות בשדה הקרב פוצעים את הנפש, לעיתים בפצעים קשים. לרוב, המראות והדילמות הינן צבאיות. הרגשת האימה וחוסר האונים כשההרס והמוות נזרעים ממש קרוב; “איך זה שכולם נהרגו ואני נותרתי בחיים?” שואל מי מרגיש אשם על שניצל, “האם הסתערתי כראוי או לא?”
אולם, כתב התביעה של אותו מאגיסט מספר סיפור אחר. בעת שירותו כחייל הוא נהג לאבטח שיירות שנכנסו ללבנון, ותפקידו היה להפעיל מאג שהותקן על ג’יפ. “לא פעם ולא פעמיים יריתי בילדים שנקראו ‘ילדי האר.פי ג’י’, שהיו מפתיעים את השיירה”, הוא טוען, ומציין שבשנים האחרונות הוא סובל מסיוטים. “אני חש ש’ילדי האר.פי.ג’י’ שבהם יריתי חוזרים אלי”.
לנו, הקוראים ממרחק הזמן, זה נשמע כמו משחק וידיאו או מטווח בלונה-פארק: השיירה עוברת ומידי פעם מגיחה דמות כלשהי מאחורי איזה סלע, ועלינו להחליט תוך שניה או שתיים אם מדובר באדם מסוכן או באדם תמים. אם ירינו באדם מסוכן אנו זוכים בנקודה. אם נמנענו מלירות באדם מסוכן- איבדנו את החיים. ואפשר להוסיף: ואם ירינו באדם תמים אנו מקבלים ריגשי אשמה לכל החיים.
מלחמת לבנון הראשונה, או כשמה המקורי “מלחמת שלום הגליל”, היתה המלחמה הראשונה מאז מלחמת העצמאות בה היטשטש הגבול בשדה הקרב בין חיילים לאזרחים, גבול שעוד ילך ויטשטש באינתיפאדות שיבואו בהמשך. נוכל רק לדמיין את העובר בנפשו של אדם מבוגר הנאלץ לירות ולהרוג ילד או נער בבגדים אזרחיים, אפילו הוא נושא נשק. האשמה והבושה, במיוחד לאחר החזרה לחיים האזרחיים ולקודים המצפוניים והמוסריים הרגילים, יוצרים קונפליקטים קשים ומייסרים שלעיתים קשה להשתלט עליהם.
המלחמה בסביבה אזרחית יוצרת תנאים אכזריים במיוחד. האוייב נמצא בכל מקום ויחד עם זאת לא ניתן לזהותו במדויק. הוא נראה בדיוק כמו שכנו התמים, כמו התלמיד בדרך לבית הספר, כמו האישה בדרך לעבודה. כולם חשודים אך רק מעטים “אשמים”. וכשהסביבה אזרחית הקונפליקטים של החייל הם אזרחיים וקשורים לא רק לערכים צבאיים של אחוות לוחמים ודבקות במשימה, אלא גם לערכים מקובלים כמו קדושת הילדות, או הימנעות מפגיעה בחפים מפשע. העומס הריגשי הוא עצום, הדילמות המוסריות אין סופיות, ולכן לא פלא שהמראות והדילמות מהלוחמה בסביבה האזרחית תופענה גם בתצורת הטראומה ובמרכיביה. המאגיסט עשה את עבודתו והגן על השיירה, אך בעשותו זאת הוא נאלץ לירות ולהרוג את מי שנתפסו בעיניו כילדים, מעשה המתנגש עם סולם ערכיו וגורם לו לסיוטים. לו היה נאלץ לירות בחיילים בוגרים במדי אוייב המאיימים על השיירה בעת מלחמה קונבנציונלית, קרוב לוודאי שהיה נתקל בקשיים רק אם לא הצליח להגן על השיירה (נכשל במשימתו הצבאית); אך כאן, בלבנון, הוא נתקל בקשיים דווקא משום שהוא כן הצליח במשימה להגן על השיירה, אבל תוך כדי הרג ילדים (דהיינו, הוא נכשל במשימתו האנושית).
הבדלים אלו בין זירות צבאיות טהורות לבין זירות אזרחיות של לחימה משפיעים רבות על התכנים של הטראומות ועל אופן ההתמודדות עימן. אולם, מכיוון שאלו הן טראומות על רקע לאומי הרי שגם לאופן בו תופס הציבור את המלחמה יש משמעות. לתפיסת המלחמה כצודקת וכמוצלחת (למשל, מלחמת ששת הימים) יש תפקיד מגן מבחינה נפשית, ואילו תפיסת המלחמה ככישלון או כלא-צודקת עשויה להסיר חלק מההגנות האלה ולחשוף חיילים וקצינים ביתר שאת למצבי נפש פוסט-טראומטיים.
לדוגמא, הנה מה שיכול לומר לעצמו, בדיעבד, חייל שהשתתף במלחמת ששת הימים: השתתפתי בקרבות קשים במלחמת אין-ברירה, שהממשלה הורתה עליה רק לאחר שמוצו כל האפשרויות המדיניות. המלחמה היתה מול חיילים של מדינות אוייב והניצחון המהיר והחד-משמעי בה המתיק את המחיר של פצועים והרוגים.
והנה מה שיכול לומר לעצמו, בדיעבד, חייל שהשתתף במלחמת לבנון הראשונה: השתתפתי בקרבות קשים במלחמה מיותרת, שיעדיה האמיתיים הוסתרו מהציבור, שבה נהרגו למעלה מ- 600 חיילים במשך מספר שנים, ושהביאה לטבח של מאות נשים, ילדים וגברים במחנות הפליטים של סברה ושתילה.
אפשר לחוש איך הנרטיב הראשון מחזק בעוד זה השני מחליש. כאנשים, אין אנו חיים בואקום או על אי בודד. לעולם נהיה תלויי קונטקסט, והאוירה הציבורית היא חלק מאותם מעגלים בהם אנו משתמשים על מנת ליצור בתוכנו משמעויות שהן פרטיות לנו. צבעה של הטראומה על רקע לאומי הינו גם פונקציה של הנרטיב הציבורי.