גבריות, מיתוסים וטראומה על רקע לאומי – סיכום עשור

גורמי סיכון

התיאוריה והפרקטיקה בתחום הטראומה מלמדים שפאסיביות הינה גורם סיכון. דהיינו, אדם שהוא אקטיבי לנוכח הסכנה והאימה טובים סיכוייו להתמודד עם הסיטואציה לעומת אדם שהינו פאסיבי. כך, במצבים מלחמתיים שונה מצבו הנפשי של מי שמסתער אל מול האש ממי שהאש ניחתת עליו באופן פתאומי מבלי שהוא יכול לעשות משהו בנידון (למשל, ממטען צד או ממטוס).

עולמות התוכן הללו של הפאסיביות מול האקטיביות מעלות מיד שאלות מגדריות, שכן בחוויה התרבותית המצטברת הגבריות נתפסה תמיד כאקטיבית לעומת הנשיות שנתפסה כפאסיבית. הגבר פורץ, מבקיע, חודר, ואילו האישה מכילה, מזינה, עוטפת. הגבר עושה שימוש בכלים פאליים כגון רובים, טנקים, מטוסים, ואילו האישה מאכלסת את עולמות התוכן ה”נשיים” בגידול ילדים, ברטיות ובתחבושות, באהבה, בפקידוּת פלוגתית.

האתוס הישראלי הוא גברי. אולי בשל המלחמה שאנו נלחמים מאז חזרתנו לארץ ישראל, אולי משום שהמפעל הציוני ביקש במוצהר להוציא את היהודים מעמדתם הפאסיבית ולהפכם לעובדי אדמה ביום ולנוטרים בלילה, ואולי גם משום שאנו בניהם ובנותיהם הנאמנים של תרבויות פטריארכליות עתיקות יומין ומושרשות עמוק. כך או כך, הלאומיות הישראלית נצבעה בצבעים גבריים, ואידיאלים על גבריות “צברית”, פטריוטית ועשויה ללא חת קיבלו מאז הקמת המדינה מימדים בומבסטיים.

לתוך אלה פרצה המאה ה-21 כשהעשור הראשון שלה מהתל באתוסים הישראלים ועושה בהם כבתוך שלו. את עשר השנים האחרונות התחלנו בנסיגה חד-צדדית (מלבנון), המשכנו בספיגה של מאות טילי קסאם ופגזי מרגמה על האוכלוסיה האזרחית שלנו, באינתיפאדה עקובה מדם של מחבלים מתאבדים, בחטיפת חיילים ואזרח ועסקת חילופי שבויים (עסקת אלחנן טננבאום), בנסיגה חד-צדדית נוספת (חבל עזה), ושוב חטיפת חיילים (רגב וגולדווסר ושליט) ולאחריה מלחמה שנגמרה באופן מעורפל ובעסקת שבויים נוספת.

וחייל אחד חטוף שבוי עד היום ואין פתרונים.

הנסיגות החד-צדדיות, חטיפות החיילים, הטילים מעזה ומלבנון ובמיוחד האינתיפאדה האחרונה, שונים מכל מה שידענו קודם לכן, מותחים עד קצה את התפיסות התרבותיות והחברתיות עליהן השתתנו את חיינו. הטילים ופיגועי ההתאבדות, שהיו לסימן ההיכר העיקרי של האלימות בעשור האחרון, הוציאו את מושג הקרב מהתמונה ובכך הוציאו את הגבריות מכלל פעולה. ברחובות הערים לא מתחולל קרב. אין רובים ואין תותחים ואין טנקים, ואנשים מתפוצצים ללא שום התרעה מוקדמת בתור לדיסקוטק, באוטובוס או בפיצריה, או שטיל נוחת על ביתם. ואל האוטובוס או הבית העשן לא שולחים את סיירת מטכ”ל עם רובים שלופים ומיטב הציוד הטכנולוגי כי אם את צוותי מד”א עם רטיות ותחבושות ואת אנשי זק”א עם שפכטלים.

גבריות ופאסיביות

הפאסיביות הכפויה שבפיגועי ההתאבדות ובספיגת הטילים אינה מתיישבת עם הדימוי של הגבר הישראלי ושל האתוס הציוני. חוסר האונים הנלווה לפיגועים אלו מהווה נקודת שבר בין עולם שבו הגבורה, האידיאליזם וההפעלה הנכונה של כלי משחית היו לאבני הבוחן של הקרב, לבין העולם החדש שסימן ההיכר שלו אינו קנה הטנק (ה”כלי”, תרתי משמע) אלא דווקא הגוף האנושי שהפך לכלי משחית בעצמו ובהתרסקו הוא זורה סביבו חורבן ומוות, ולוקח עימו אל הקבר אנשים תמימים שנסעו באוטובוס. ואל נקודת השבר הזו והחלל שנפער בעקבותיה זורמים, כאמור, צוותי ההצלה והסיוע.

את התמונות מזירות הפיגועים ונפילות הטילים לא מאכלסים גברים בעלי כושר גופני שהותך בכִּבשן בסיסי האימונים. אין שם קצינים וחיילים הלבושים באפודי מגן והסוואה שמתוכם מזדקרים קני רובים, אלא גברים ונשים בחלוקים בולטים בצבעים של לבן, כתום וצהוב. חלקם שמנים, חלקם מזוקנים. לא עוד יפי הבלורית והתואר כי אם אמני הרפואה, החסד והרחמים. לא אנשי חזית המנסים לפרוץ ולהניע את המציאות קדימה כי אם אנשי עורף הנאבקים להשיב את המציאות לאחור. הדרמה המתרחשת אינה מבקשת לנתץ את הסדר הקיים כי אם להשיב את הסדר על כנו. הגברי הומר בנשי.

לעיתים הנפש “כמהה” אל הפיגועים הישנים, פיגועי-המיקוח בהם סיירות מובחרות היו נשלחות על מנת לחלץ את החטופים מידי הליסטים ואת הגבריות והכבוד הלאומי מידי תהום הנשיה. שם, בשדה הקרב או אל מול החוטפים, גברים היו נכונים למסור את נפשם. אך המוות בעורף שונה מהותית מהמוות בחזית. כאן בעורף ניטלת מהגברים היכולת למסור את נפשם משום שנפשם נלקחת מהם בהבזק רגעי וללא שום הכנה מוקדמת. ולא רק על עצמה אין הגבריות הישראלית יכולה יותר לשמור כי אם גם על זקניה, נשותיה וילדיה שלהם היא אמורה לשמש מגן.

וכך, בעוד שמלחמות חזית ופיגועי העבר סייעו בדרך כלל לחזק את האתוס הגברי והלאומי, האירועים בעשור האחרון, על הפאסיביות וחוסר האונים הכרוכים בהם, חושפים דווקא את חולשתו ושבריריותו אל אתוס זה.

כל התקוות

החברה הישראלית, כמו חברות אחרות המתמודדות עם דילמות צבאיות ואיומים קיומיים, היתה מיום התהוותה חברה מגויסת מאד וגברית מאד. הגבריות והצבאיות כרוכות היו זו בזו, ושדה הקרב היה להם למקום המפגש האולטימטיבי. הטובים הלכו לטיס ואילו הטובות נאלצו להסתפק בטייסים.

האתוס הציוני ראה במדינה היהודית לא רק פתרון מדיני כי אם גם פתרון תרבותי ושיקומי. את חרפת הגלות נמחק בכך שנגן על עצמנו בעצמנו; לא עוד נופקר לחסדי הגויים; לא עוד מוח תלמודי חריף בחדרים סגורים כי אם גוף חסון, עבודת אדמה והגנה על המולדת. כאן, בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות.

כל התקוות? כולן? כן, כולן! המדינה נתפסה כהגשמת כל המאוויים וכאשר חיים פרטיים היו נגדעים אנשים היו כואבים אך מקבלים בהשלמה מסוימת את ההקרבה למען מדינה שמגשימה את כל המאווים.

האם היה פן טראומטי בחיים בארץ? בוודאי שהיה. טראומה הינה תופעה כלל- אנושית והמלחמה הבלתי פוסקת גבתה קורבנות רבים בגוף וגם בנפש. אך האתוס הלאומי- גברי לא מצא מקום לאלה שנפשם נקטעה. הבכי היה לנחלתם של נשים ולגברים הותר לכל היותר לנשוך שפתיים.

אולם, החל ממלחמת יום הכיפורים החלה להיסדק התחושה שהלאומיות הגברית אכן תגשים את כל התקוות. הצבא הנסוג, המעוזים הכבושים, השבויים, החרדה הקיומית של חלק מהקברניטים ובדידותם של חלק מהכוחות הנלחמים, לא עלו בקנה אחד עם האתוסים הלאומיים – לעולם גבריים, לעולם חותרים קדימה, לעולם מנצחים, לעולם נושכים שפתיים. החוזרים משדה הקרב סיפרו סיפור אחר לגמרי ובהדרגה התברר שהאמונות עליהן נשענה החברה הישראלית אינן חזקות דין לשאת את עוצמת ההישענות, ומימלא שלנשענים עצמם אין יותר חפץ במשענות.

כל עשור והטננבאום שלו

טראומה על רקע לאומי מתאפיינת בהקשר ציבורי רחב, ומכיוון שההקשרים החברתיים משתנים מעת לעת כך גם אופיה של הטראומה ומיקומה בציבוריות משתנה בהתאם.

בשלושים השנים האחרונות את מקומם של הסולידריות החברתית ושל הבטחון הלאומי תפסה השאיפה לשפע כלכלי. גיבורי הדור לא היו עוד גיבורי המלחמה כי אם אלה ש”שיחקו אותה”, עדיף בחו”ל, ועשו כסף. סיפורי ההצלחה שהציבור הולעט בהם היו פחות ופחות ציבוריים וקהילתיים ויותר ויותר פרטיים. מוסדות כמו קיבוצים או ההסתדרות שהיו בשר מבשרה של החוויה הישראלית החלו להתפורר, אנשי צבא וציבור פרשו “לעשות לביתם”, ושנה אחר שנה, במשאל עיתונאי תמוה שנושאו היה “את מי רוצה האם הישראלית לראות כחתנה/כלתה”, זכו פנינה רוזנבלום ודודו טופז.

השאיפה לשקט, לאיש תחת גפנו הפרטית ותאנתו הפרטית, הנרקיסיזם מבית המדרש האמריקאי – כל אלה היוו רקע להתפרצות הייצרית, הבזה לחוקי המשחק האנושיים הבסיסיים ביותר, שהפלסטינים הציבו בפנינו בדמות פיגועי ההתאבדות. ההתפרצות הזאת הגיעה בתחילת שנות האלפיים יחד עם התנפצות בועת ההי-טק תוך שהיא סודקת את השובע המדומה, את מיתוס השפע, ואת ההשערה שנמצאה הדרך אל הנירוונה הלאומית בדמות האל האלקטרוני, מין נפט יהודי שכזה, השערה שהפכה באחת למשאלת לב.

מסמליה של אותה בועת היי-טק בסוף שנות ה-90′ היה אחד אהוד טננבאום, האקר ישראלי שניסה לבקע את שעריו המוצפנים של הפנטגון, וקשה לשכוח את השתפכותו של ראש הממשלה ד’אז על מעלליו. בלב הבועה, מתוך אמונה במיתוס השפע, עבריינותו של טננבאום קיבלה גוון שובבי, משל היתה גניבה פלמ”חניקית של תרנגולות מהלול, ולמספר דקות יקרות הוא היה לגיבור הדור.

וכמו שטננבאום של שנות ה-90′ היה עיוות של התנפחות בועת השפע, כך טננבאום של שנות ה-2000 סימל את העיוות של התנפצות הבועה. גם הוא הלך “לעשות לביתו”, “לעשות מכה”, ויהירותו עלתה לו ביוקר כמו שיהירותנו שלנו עלתה לכולנו ביוקר. טננבאום הראשון העניק מימד חדש לתעוזה הישראלית – לא עוד אחוות לוחמים בדרך אל שדותיו של היריב כי אם נער בודד החומד מחדרו את נכסיו של ידידיו; ואילו טננבאום השני העניק מימד חדש לשבי – לא עוד אנשים שנפלו בידיו של האוייב לאחר שיצאו להגן על המולדת, אלא אנשים שנפלו בידיו של האוייב לאחר שהלכו “לעשות מכה”.

סוף דבר

החברה הישראלית נמצאת כיום בסיכון הגדול ביותר מזה שנים רבות לטראומטיזציה. העשור הראשון למאה ה- 21, עשור עקוב מפחדים ומדם, עשור בו שלטה הפאסיביות והגבריות הישראלית התגלתה גם במערומיה – עשור זה מסתים באופן תואם בחרדה רבתית סביב הקרשנדו הפאסיבי הגדול מכולם: טיל איראני נושא פצצת גרעין.