מחקר שבוצע באוניברסיטת בן גוריון, שבראשו עמדה הפרופ’ שפרה שגיא,מצא כי ששה חודשים אחרי מבצע עופרת יצוקה, רמות החרדה והכעס בקרב בני הנוער בדרום לא פחתה אצל חלקם ואף התגברה. “יש צורך בהתערבות קהילתית מערכתית של כל הרשויות כדי למנוע התפתחות של התנהגות שלילית ואלימה העלולה לנבוע מתחושות אלו, ולקדם בריאות ורווחה של בני הנוער”.
ממצאים מפתיעים ואף מדאיגים במחקר שבוצע בקרב כ’140 צעירים יהודיים מב”ש וכ’90 ערבים בדואים מרהט,מצביעים על כך כי רמות החרדה והכעס לא פחתו ואף התגברו כששה חודשים אחרי מבצע עופרת יצוקה. המחקר הנוכחי הינו המשך למחקר שנערך במהלך המבצע, ואשר הראה רמת חרדה גבוהה יחסית בקרב בני הנוער באזור, אך תואמת מצב של מלחמה.במצב שלאחר המלחמה-ניתן היה לצפות לירידה ברמות אלו. מדוע לא ירדו רמות הכעס והחרדה?
חלק גדול מן החרדה שבה נמצאים כיום ילדי ב”ש והסביבה, נובע מאי הודאות לגבי העתיד. פרופ’ שגיא עושה השוואה בין התושבים בדרום לאלו שבצפון.” תושבי הצפון היו מתורגלים שנים רבות למצבי חירום ולוחמה.אינני אומרת שהם לא חרדים,אבל ההתמודדות שלהם שונה.הם רגילים לאזעקות, לנפילות, פה בדרום חיו בתחושה שכאן זה לא יקרה. אבל המציאות טפחה לתושבים רבים על הפנים. בשדרות למשל, נוצרה לאורך השנים הכרה ופעילות מקדמת בריאות. מי שפיתח משאבי התמודדות היה פחות חרד. ארגונים כמו נט”ל יכלו לסייע לפתח משאבים כאלו. בב”ש והסביבה לא קיימת עדיין ההיכרות והמודעות לצורך לפתח גורמים המסייעים להתמודדות”.
פרופ’ שגיא עושה גם הבדלה ביו שני סוגי חרדה. הראשונה חרדה אקוטית במצב מלחמה – כולם חרדים למצב ונמצאים באותה התחושה של פחד חוסר וודאות וכד’. חרדה כרונית, מאפיינת מצבים של לחץ מתמיד, תנאי חיים קשים, בידוד.
שנה אחרי עופרת יצוקה, ונראה כי הניכור שחשים תושבי הדרום כלפי תושבי המרכז הינו גדול. אם במהלך הלחימה הייתה סוג של אמפטיה כלפי התושבים שנגרמה כאמור בשל האירועים ,אבל רק מרחוק,נראה שבימים “רגועים” אלו הניכור רק גובר.
פרופ’ שגיא מאוניברסיטת בן גוריון, שעומדת בראש המחקר, מודאגת בעיקר ממצבם של בני המיעוטים מהמגזר הבדואי.”רובם נמצאים במשבר זהות ותחושות תסכול קשה ביותר על רקע מצבם כמיעוט מקופח ” אומרת שגיא” במהלך המבצע ספג האזור שלהם נפילות של גרדים, מצד שני הם קשורים לפלסטינים בעזה,לחלק מהם יש משפחות שם, מצב זה הגביר את הזעם והחרדה, סימפטומים פסיכוסומאטיים כמו כאבי ראש ובטן אף התגברו”.
הכעס והזעם מתבטאים גם ברמות אלימות קשות בביה”ס. שגיא צופה כי אלו יתגברו אם בני הנוער לא יימצאו פתרון לתסכולם. ע”פ שגיא, נדרשת התערבות מערכתית משותפת של כל הרשויות.” צריך מצד אחד לשפר את מצבם הקיומי ומצד שני ללמד אותם להתמודד עם מצבי לחץ. ארגונים כמו נט”ל אינם מגיעים למגזר הבדואי צריך לבוא אליהם, נדרשת שם עבודת שטח לא פשוטה.חייבים לשבור את הניכור והמחסומים שיש לבני המיעוטים כלפי הרשויות(חינוך,בריאות, רווחה).”
העתיד, אם כן, לא נראה מזהיר ופרופ’ שגיא מביעה את חששה:”היעדר המשאבים והמצב הכלכלי הירוד באזור עלול להגביר את תחושת הניכור ואת תחושת הזעם והתסכול של התושבים. יש צורך בעבודה רבה של הכנת הילדים למצבי חירום. אם תתחיל מערכה חדשה אין לדעת לאן הכעס והחרדות ייקחו את בני הנוער. זה הזמן, בעיתות של שקט, להתחיל לעבוד בשיתוף פעולה של המערכות בקהילות ובהגברת האמון בין היחיד לרשויות.
