כמנהל השירותים הקהילתיים בעמותת נט”ל (המרכז הישראלי לסיוע נפשי לנפגעי טראומה על רקע לאומי), וכאיש מקצוע שהשתתף בחלק נכבד מהאסונות הקשים שהתרחשו בעשורים האחרונים בעולם, למדתי כי תמיכה נפשית באוכלוסייה שחוותה או שעדיין חווה אירוע טראומתי חייבת להיעשות בתוך האזור שהיה או עדיין נמצא תחת איום. לפיכך, את כל ימי מלחמת לבנון השנייה עשיתי בביקורים במקלטים ובמקומות אחרים שבהם סייעתי לתושבים מפוחדים ולאנשי מקצוע.
באחד מימי המלחמה הקשים פגשתי צלם עיתונות ותיק שעמו התיידדתי במהלך השנים שבהן היינו שותפים לאירועים טראומתיים רבים. על כוס קפה מהביל, במקלט טחוב שנראה ספק מקום מחסה וספק מועדון נוער מוזנח, חלקנו חוויות מאירועים קשים שבהם נפגשנו כלוחמים מנוסים המשחזרים נוסטלגיה הרואית. לפתע נשמעה אזעקה מחרישת אוזניים, שהקפיצה את כל דיירי המקלט שהתקבצו יחדיו עמוק בתוך המרחב המוגן, כאילו ביקשו להגן איש על רעהו בגופם. ידידי הצלם זינק אל תיק המצלמות ופנה לעבר היציאה. “לאן אתה הולך”? זעקתי לעברו בדאגה. “לעבוד” השיב מבלי להשתהות. “השתגעת?!”, נזפתי בו, “הרי רק אתמול נהרג כאן אדם שלא הספיק להגיע למקלט!”. הוא הפנה מבט לאחור, חייך במרירות ופלט, ” אני משוגע כבר מזמן, אפילו עם תעודות”, הצביע לעבר תעודת העיתונאי שהייתה תלויה על צווארו ויצא אל מחוץ למחסה.
אנקדוטה זו מגלמת בתוכה כמה מהנושאים שאליהם נתייחס במאמר, דהיינו, מידת החשיפה של צלמי עיתונות וטלוויזיה לאירועים טראומתיים, השפעה מצטברת של חשיפה זו והדרכים שבהן הצלמים מתמודדים עם אירועים אלו. אנשי תקשורת וביניהם צלמי עיתונות וטלוויזיה חווים אירועים טראומתיים לא רק בשל היותם חשופים לסיכונים קיומיים (טראומטיזציה ראשונית), אלא גם בשל חשיפתם לסיפורים ולתמונות של אנשים שחוו אירועים טראומתיים מתוקף עבודתם (טראומטיזציה משנית). לפיכך הם נמצאים בסיכון לפתח סימפטומים פוסט-טראומתיים הכוללים פלאשבקים, סיוטי לילה, התנהגויות של הימנעות, תגובות חרדה וקיפאון, עצבנות, קשיי שינה ודריכות גופנית רבה. בעיות נפשיות אחרות שעלולות להתפתח בשל חשיפה מצטברת לאירועים טראומתיים הן: דיכאון, תגובות פסיכוסומטיות, בעיות רפואיות, התמכרות לסמים ולאלכוהול והתנהגויות אבדניות. בנוסף לכך, נראה כי מצבי לחץ מתמשכים עלולים להביא גם לשחיקה (burn-out) שמוצאת ביטוי בתשישות רגשית וגופנית, בתחושה של עומס וחוסר אונים, בהתנהגות צינית ולא אכפתית כלפי הזולת וכלפי האדם עצמו, בהתפרצויות זעם ובחוסר סיפוק כולל.
מידת החשיפה של צלמי עיתונות וטלוויזיה לאירועים טראומתיים
לאור העובדה כי צלמי עיתונות וטלוויזיה עומדים לעתים קרובות בפני משימות קשות, לוחות זמנים מטורפים, תחרות פרועה ובמקביל הם חשופים באורח ראשוני או/ו משני לאירועים טראומתיים, סביר להניח כי חלק נכבד מהם סובלים מהפרעות פוסט-טראומתיות או מפתולוגיה פסיכיאטרית אחרת, שלא לדבר על תופעות הקשורות בשחיקה מצטברת. האם, אם כן, צדק ידידי הצלם שטען כי הוא וחבריו למקצוע הם “משוגעים עם תעודות”?
מחקר מקיף שנערך בקרב צלמי עיתונות וטלוויזיה לאחר פיגוע התאומים בארצות הברית על ידי מכון דארט לחקר עיתונות וטראומה באוניברסיטת וושינגטון, גילה כי 98 אחוז מצלמי העיתונות נחשפו לאירוע טראומתי שבו היו פצועים והרוגים, ומרביתם דיווחו על כך שחלק נכבד מהמשימות שלהם קשורות לתיעוד אירועים טראומתיים מלחיצים במיוחד. במילים אחרות, רמת החשיפה לטראומות של צלמי עיתונות וטלוויזיה היא מהגבוהות בעולם.
השפעה מצטברת של חשיפה לאירועים טראומתיים ודרכי התמודדות של הצלמים
מאחר שמחקרים רבים בארץ ובעולם מצאו קשר הדוק בין רמת החשיפה לאירועים טראומתיים ובין פיתוח פתולוגיה פוסט-טראומתית בקרב הנחשפים, ניתן לשער כי שכיחות הסימפטומים הפוסט-טראומתיים בקרב אוכלוסייה שמתעדת אירועים זוועתיים במיוחד תהיה גבוהה יחסית. ברם, אותו מחקר של מכון דארט קבע כי שיעור הפגיעה הפוסט-טראומתית המדווחת של צלמי עיתונות וטלוויזיה הוא כמחצית (5-6 אחוזים) מזה של כלל האוכלוסייה הנחשפת לאירועים דומים.
מה הן , אם כן, הסיבות לכך?
ראשית, ייתכן שלצלמי עיתונות וטלוויזיה כמו גם לאנשי תקשורת אחרים חוסן נפשי גדול יותר מאשר לשאר הציבור, ולפיכך הם יכולים להתמודד עם אירועים טראומתיים בצורה טובה יותר. לעניות דעתי, יש אמת לפחות חלקית בהסבר זה שהרי אנשים אלה כמו גם אנשי מד”א, משטרה, הצלה וכוחות החילוץ הם זן מיוחד של אנשים שמגיבים למצבי דחק בצורה שונה מזו של רוב הציבור (אף על פי שקבוצות אלה גם כן נחשפות למראות זוועה ולסיכונים, מידת התחלואה בקרבן אף היא נמוכה יחסית). במילים אחרות, אני סבור כי לאנשי תקשורת המסקרים אירועים טראומתיים יש יכולת (כפי הנראה מולדת) להכיל רמות גבוהות של עוררות פיזיולוגית. היטיבה לתאר יכולת זו היא עיתונאית CNNסיבונה דארו בספרה “לפלרטט עם סכנות”, כשטענה כי סיקור מלחמות דומה להתמכרות.
שנית, ייתכן כי החשיבות שמייחסים צלמי התקשורת לתפקידם והעובדה כי הם רואים בו סוג של שליחות מקנה להם את היכולת לעמוד במצבי דחק קיצוניים ולתפקד בצורה מיטבית לאורך זמן. ממצא דומה מצאנו, זהבה סולומון ואנוכי, במחקר שערכנו בנוגע לעמידותם וחוסנם של אנשי זק”א.
הסבר נוסף לדיווח המועט של סימפטומים פוסט-טראומתיים קשור לעובדה שקיים קושי עצום בקרב אנשי תקשורת בכלל וצלמיעיתונות וטלוויזיה בפרט להודות כי הם סובלים ממצוקה רגשית הקשורה לתפקידם. בכמה סדנאות שערכנו לאנשי תקשורת (אלקטרונית וכתובה) פגשנו מספר לא מבוטל של משתתפים שהודו כי הם סובלים מסימפטומים פוסט-טראומתיים שלעתים אף פוגעים בתפקוד המקצועי ובוודאי שגם בחיים האישיים שלהם. חלקם אף טענו כי הם מכירים רבים אחרים שלא הגיעו לסדנאות למרות הקשיים הרבים שהם חווים כתוצאה ישירה מחשיפתם למצבים קיצוניים. בנוסף לכך, ניתן להניח כי סימפטומים פוסט-טראומתיים אינם בהכרח הקושי היחיד הנובע מחשיפה ראשונית או משנית לאירועים טראומתיים וכי השפעות שליליות אחרות לא תמיד נלקחות בחשבון. תמיכה להנחה זו באה ממחקר שנערך לאחרונה ומצא כי גירושין, מחלות כרוניות (בעיות לב ומחלות סופניות), התמכרויות לסמים ולאלכוהול והיעדרות מעבודה שכיחים יותר בקרב אנשי תקשורת מאשר אצל בעלי מקצוע אחרים.
ייתכן, אם כך, כי ההכחשה וההתעלמות ממצוקה נפשית שנולדת כתוצאה מחשיפה לאירועים טראומתיים מביאה לתוצאות דרמתיות הרבה יותר. דוגמה כואבת להתעלמות מקשיים רגשיים ותוצאותיה הרות האסון היא המקרה של הצלם האפריקני קווין קארטר שזכה בפרס פוליצר עבור תמונתו של הילד הסודני הגוסס כשברקע ממתין בסבלנות עיט מוכן לטרף. כחודשיים לאחר שזכה בתהילה על תמונה שייצגה את הסבל הנורא של ילדי אפריקה התאבד הצלם המוכשר. במכתב שהותיר אחריו טען קארטר שהוא אינו יכול להמשיך לחיות בעולם שבו הסבל כה נורא. האם ייתכן שלו היה מקבל סיוע נפשי היה קארטר עדיין בחיים וממשיך לנצל את הכישרון האדיר שלו? בהחלט יכול להיות.
חשוב לציין כי קיימות היום תכניות לתמיכה וסיוע לאנשי תקשורת הסובלים ממצוקה פוסט-טראומתית כתוצאה מחשיפה לאירועים טראומתיים. לדעתי, עיבוד חוויות טראומתיות על ידי אנשי מקצוע צריך להיות מדיניות המאומצת על ידי כל ארגון תקשורתי הדואג לעובדיו. צעד חיוני נוסף הוא קיום סדנאות למשאוב (חיזוק משאבים אישיים) המסייעות בתחזוק נפשי ובמניעת שחיקה של אנשי התקשורת. מלבד זאת, הקניית ידע על טראומטיזציה ראשונית ומשנית, נרמול חוויות, מינון משימות קשות, יצירת קבוצות תמיכה (בעיקר לאנשי תקשורת חדשים), התעקשות על ימי חופשה, פעילות של תחזוק עצמי (ספורט, חופשות וכד’) ושינוי הנורמה של התעלמות מקשיים, עשויים כולם לסייע במניעת מצוקה בקרב צלמי עיתונות וטלוויזיה ולהביא לשיפור משמעותי בתפקודם בחייהם המקצועיים והאישיים גם יחד.
עמותת נט”ל ערכה בשנים האחרונות סדנאות לאנשי תקשורת שמטרתן העיקרית הייתה לעבד חוויות טראומתיות שאליהן נחשפו כתוצאה מסיקור מתמשך של האירועים הביטחוניים. כאחד שהיה שותף לבניית מרבית הסדנאות ולהנחייתן, דומני כי חל שינוי משמעותי בהתייחסות ארגוני התקשורת ואנשיהם לנושא זה, בהיבט של הרגישות להשפעת התקשורת על האוכלוסייה ולאחרונה גם בהיבט של ההשפעה האישית על אנשי התקשורת. עמותת נט”ל מקדמת בברכה שינוי זה ותהיה נכונה לסייע לכל ארגון בפיתוח תכנית למניעה של פגיעות פוסט-טראומתיות או שחיקה של עובדיו, כמו גם לעזור באופן אישי ודיסקרטי לכל איש תקשורת שיבקש תמיכה בתחום זה.
(המאמר נכתב בשנת 2006)
