נט”ל ולהג האוייב

במהלך 20 השנים האחרונות עברו על אויביה של מדינת ישראל שינויים מפליגים. שינויים אלה באים לביטוי גם בזהות האויבים, גם בטקטיקה המבצעית שהם נוקטים וגם ברטוריקה המשרתת אותם בדרכם. אם בארבעים השנים הראשונות לקיומה של המדינה האוייבים נמנו על הזרם המרכזי של החברות הערביות מסביבנו ומטרתם היתה להכניע של ישראל בשדה הקרב, הרי שמאז שנות השמונים, משהתברר למדינות ערב שלא יוכלו להגשים את מטרתן זו, מרכז הכובד של המאבק בישראל עבר לשוליים הקיצוניים יותר בחברה הערבית. שינוי מהותי זה כלל 1) מעבר של הלחימה מהמדינה הממוסדת לאירגונים קטנים שקיבלו את השראתם בעיקר מהמהפכה האיסלאמית באיראן, 2) החלפת הטקטיקה מלחימה רבתי בשדה הקרב תוך נסיון להשיג יעדים בזמן קצר לטרור המופנה נגד אזרחים בעיקר ושהשפעתו מצטברת על פני טווחי זמן ארוכים, ו-3) הסטת הרטוריקה מהצורך לצבור מספיק כוח על מנת להכניע את ישראל מבחוץ להנעת או העצמת תהליכים בהם ישראל, כחלק מהמערב השבע והרקוב, תתפורר מבפנים.

רטוריקה חדשה זו הטיב לבטא חסן נסראללה בנאום ‘קורי העכביש’ אותו נשא בבינת ג’בייל במאי 2000 לאחר נסיגת ישראל מלבנון: לישראל אמנם צבא חזק וטכנולוגיה עדיפה עשרות מונים, אך רוחה השבורה – ומכאן התפוררותה הוודאית – באה לידי ביטוי ברגישותה של החברה הישראלית לחיי אדם, רגישות שאינה מאפשרת לה להילחם ולשמור על האינטרסים הלאומיים שלה.

אין להירתע מפני רטוריקה זו. אין להירתע משום שזוהי הרטוריקה של החלש, זיקפתו הריגעית של האימפוטנט הניצחי, נאומו של מי שאין בידיו שום כוח משמעותי ובהעדרו של כוח כזה הוא ממיט אסון על מאמיניו ודן אותם לנחשלות נצחית תוך שהוא מטיף להם לוותר על אותם דברים שעשויים לתת בידיהם את הכוח – השכלה רחבה, חוסן כלכלי, ביקורת עצמית, שיוויון הזדמנויות לנשים, פתיחות למחשבות ולרעיונות, ערך חייו של אדם – כל אותם דברים שהפכו את העולם הדמוקרטי המערבי לכה חזק ומשגשג.

אולם, אין אנו חייבים להרחיק עד בינת ג’בייל וביירות על מנת להבין כיצד אוייביה החדשים של ישראל מאבחנים את האינטרסים הלאומיים שלה, עליהם, כדברם, אין היא יכולה יותר להגן. קולות דומים נשמעים גם בתוכנו. גם אצלנו ישנם קולות המצביעים על עייפותה של החברה הישראלית והמלינים על עודף רגישותה לחיי אדם. עבורם, העיסוק באדם ובאיכות חייו הוא עדות לחולשה ולא לכוח: אפשר לתלות את כשלונות מלחמת לבנון השניה בעודף הרגישות שלנו לחיי אדם; אפשר לוותר על חייל בשבי על מנת שלא לשלם עבורו בשיחרור רוצחים; אסור להגדיר מלחמה כמו מלחמת יום הכיפורים כטראומה לאומית משום שזה סימן לתבוסתנות, ועוד.

נט”ל, במטרותיה ובפועלה, משקפת את אותה רגישות ישראלית לחיי אדם עליה מדבר נסראללה ועליה מצרים גם חלקים בתוכנו. עבור נט”ל ועבור אחרים בחברה הישראלית, הטיפול בשדה הקרב ומחוצה לו, חבישת הפצעים הנפשיים ולא רק הגופניים, ההכרה ב- “טראומה” כחלק מקשת הביטויים האנושית של בני האדם באשר הם, המחוייבות כלפי הנפגעים גם לאחר ששכחו, ונשכחו, הלהבות – כל אלה אינם התפנקות תבוסתנית המסתירה “רוח שבורה”, אלא עולמות שלמים הטומנים בחובם תפישת עולם מגובשת.

די להביט במגזר השלישי בישראל, עליו נמנית נט”ל, על מנת לראות עד כמה חיונית, תוססת – וכן, חזקה – היא החברה הישראלית. תחומים חברתיים שהמדינה התרחקה מהם מהווים אבן שואבת לאנשים המשקיעים ממרצם ומכישרונם על מנת להקים אירגונים הפועלים בגיבוי של תורמים מהמגזר הפרטי, העיסקי והנדבני בארץ ובחו”ל. גם כאן, כבתחומי יזמות אחרים בישראל, מרץ ומחויבות חוברים לרעיון שחובר לידע שחובר לאיכפתיות שחוברת לאלה המוכנים להשקיע את הכסף הנדרש על מנת להגשים את הרעיון ולממש את הידע ואת המחויבות. ואירגונים אלה נוגעים בתחומי חיים מגוונים של הפרט, הקבוצה והחברה בכללותה, ויחדיו מלווים את הפרט בחברה הישראלית על פני חייו כולם – מהתינוק בעריסתו ועד לקשיש באחרית ימיו. האם חברה מנוונת ונכאת רוח היתה מקימה מתוכה מגזר שלישי כה מגוון, כה תוסס וכה מכוון מטרה?

האינטרס הלאומי העליון אינו רק שמירה על עצם קיום המדינה אלא בעיקר על צביונה, מסורותיה ואופני חייה, כי הרי מסגרת שהתרוקנה מתכניה המהותיים אינה אלא מראית עין כוזבת. ההתמקדות באדם ובאיכות חייו, הנסיון להחזיר אותו חי משדה הקרב, לפדות אותו משביו, לרפא אותו או לשקם אותו הם חלק מהותי ובלתי נפרד מאותה תרבות וצביון שהפכו את ישראל למה שהיא. קל לשמור על אלה כשהתנאים מסבירי פנים, אך המבחן החברתי האמיתי, מבחן הכוח האמיתי, הוא לשמור על הצביון ההומני כאשר התנאים קשים, כאשר עלינו להימתח עד קצה גבול היכולת או לחרוק שיניים. רק אז נמדד הערך.

ידעו אלה שמבקשים לנגוס בציביון זה – מדובר בעיסקת חבילה. ויתורים על תכנים מהותיים בתרבות שלנו ובתוכם הרגישות לחיי אדם, יולידו ויתורים אחרים וכואבים לא פחות, ויהוו ניצחון לאוייב שיצליח להכפיף אותנו לחוקי המשחק שלו. ויהיה זה ניצחון אמיתי, לא רק רטורי כמו זה הקיים היום.

השמירה על חיי אדם והצורך להחזיר בנים הביתה הם חלק מעמודי התווך של ההתנהגות האנושית המתורבתת. לפחות בתרבות שלנו.