השריפה הגדולה בכרמל ריתקה את כולנו במשך ימים ולילות כשאנו עוקבים קודם בדאגה, אחר כך בתדהמה, אחר כך בתקווה ולבסוף בהקלה, בכל מה שקורה לאנשים, לבתים, לחיות ולנוף אהוב. האבדן הוא עצום, קודם כל למשפחותיהם של אלה שנהרגו בשריפה, אחר כך לדיירי הבתים שעלו באש, ולבסוף לכל מי שאהב את הנוף של האיזור המיוחד ההוא. על מנת לנסות ולהבין את גודל האבדן ואת משמעותו ניתן להתמקד דווקא באבדנים הקטנים ביותר, בחפצים, שכן אלה יכולים לספק הצצה אל התהליכים המורכבים של האבדן בכללותו
חפצים אינם רק עצמים דוממים. בואו ניקח, לדוגמא, קופסה. זוהי קופסה דימיונית ולכן ניתן אותה לאישה, דמיונית אף היא, ומבין הדברים הבאים היא תבצבץ ותספר לנו על הקופסה שלה.
אז יש לנו קופסה. ברמה הראשונית, האובייקטיבית, זהו מבנה מסוים בעל שטח פנים מסוים. התיאור הזה אינו כולל שום משמעות. אבל, לקופסה יש תפקיד, היא נפתחת ונסגרת והיא מכילה דברים. פה כבר מצטרפת משמעות, והמשמעות שלה נגזרת ממה שהקופסה יכולה לעשות – היא יכולה להפתח ולהיסגר והיא יכולה להכיל דברים. בינתיים המשמעות שלה היא רק תיפקודית, אבל בואו ניקח את זה הלאה. בדוגמא שלנו הקופסה מכילה מתכונים. אז יש לנו קופסת מתכונים. “אני פותחת וסוגרת אותה מזה שנים. אני מכירה את מיקומה ואת המגע שלה ממש בעל פה ואוכל למצוא ולתפעל אותה גם בחשכה מוחלטת”.
“אבל, הקופסה הזאת לא הגיעה מהאויר, אלא קיבלתי אותה מאמא שלי אחרי שנישאתי”. עכשיו יש לקופסה כבר מספר רבדים של משמעות, וזו רק ההתחלה, כי “אמא שלי קנתה את הקופסה ביחד עם אבא שלי כאשר הם היו בטיול בלונדון אחרי שהם נישאו. הטיול הזה הוא טיול מיתולוגי, כזה שבמהלך החיים סיפרו אותו בבית שוב ושוב, ובמידה מסוימת הוא מאגד בתוכו את קשר שבין אמא לאבא”. אתם רואים איך זה הולך ומתפתל, איך הקופסה מקבלת יותר ויותר משמעויות? שנמשיך הלאה? בבקשה. “אני תמיד הרגשתי שהקשר הזה בין אמא לאבא כה חזק עד שאין לי מקום בתוכו. כל חיי אני מחפשת לי מקום, ומקום כזה אני מוצאת, בין השאר, במטבח. חלק מהמתכונים הם מתכונים של אמא שלי, וחלק מהמתכונים של אמא שלי הם מתכונים של אמא שלה, של סבתא שלי. בעצם, המטבח הוא המקום בו אני מרגישה הכי מחוברת לאמא שלי”. וכך הלאה והלאה, הלוך והעמק אל תוך הנפש כאשר בכל תחנה מצטרפת עוד משמעות אחת לקופסה ההיא.
החפצים והמקומות בחיינו אינם רק חפצים ומקומות גרידא אלא קשורים אליהם דימויים ורגשות ותחושות. כל חפץ וכל מקום כורך סביבו רשת של אסוציאציות המובילה פנימה והחוצה והצידה בתוך המערכת הנפשית. ראינו איך בדוגמא הדימיונית שלנו קופסת המתכונים היא צומת למספר חוטים של מחשבה ושל הוויה. רוב החוטים האלה אינם מודעים, אך קיומם יוצר את המשמעות העמוקה שיש לחפצים עבורנו. בנוסף, עצם היכולת הלא-מודעת לבנות משמעות סביב חפצים היא יצירתית מאד ולכן חפצים ומקומות מגרים ומפעילים את היכולת שלנו ליצירתיות ולסימבוליזציה וכך מעניקים עושר לחיים ומזון לנפש.
עכשיו, בואו ניקח אש ונכלה את הקופסה הזאת. כל מה שאמרנו בבניה נכון גם בהריסה. הקופסה שהחזיקה כל כך הרבה חוטי מחשבה והוויה איננה ועתה החוטים חזרו לצוף חופשי במערכת הנפשית, מחפשים להם משכן חדש. נהרסה לא רק הקופסה אלא גם היצירה הפנימית העשירה שהקופסה ריכזה סביבה. למשל, לאן נקשור את הצורך של האישה למצוא מקום בחיים ובעיקר למצוא חיבור לאמא שלה? איזה קשר חדש יווצר בין נישואיה שלה לנישואי הוריה? כיצד הנישואין של הוריה יראו בתוכה עתה? כמובן שהיא תוכל לקנות קופסה חדשה, ויתכן שהיכולת היצירתית שלה תשוב לפעול ותעשה את העבודה גם מול קופסה חדשה, או מול אובייקט אחר לחלוטין, אך משהו בטעם שליווה את הקופסה האבודה יאבד לנצח. במובן הזה הנפש תיוותר עניה מכפי שהיתה טרם האבדן.
לכן אש היא כה איומה. יש לה פוטנציאל לכלות הכל, עשרות רבות של חפצים כגון אותה קופסה, וכך לייצר עשרות רבות של אבדנים שביחד מצטברים למשהו שקשה מאד לשאת אותו. במיוחד נכון הדבר במקומות בהם העולם הפנימי הוא חסר, אצל אנשים שנושאים עימם חוויה משמעותית של היעדר, של חור בנפש – שם האבדן יהיה רחב-היקף והרסני.
