טיפול באמצעות פעילות ספורט הרפתקנית מסייע רבות לנפגעי הלם קרב, כך עולה ממחקר חדש שנערך בחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה. פוסט טראומה הנובעת משירות צבאי (הלם קרב) היא תופעה המתרחשת בעיקר בעקבות חשיפה ללחץ הרב של המלחמה ועל פי הערכות בין 9%-31% מחיילים שהשתתפו במלחמה יסבלו מפוסט טראומה ייחודית זו, שיכולה להמשיך גם כ-20 שנה לאחר המלחמה עצמה. מאפיינים בולטים של פוסט-טראומה ייחודית זו הם חרדה גבוהה, דיכאון, עוינות, המנעות מפעילות חברתית, התנהגות אלימה, בעיות בין-אישיות ועוד.
תופעה זו מתאפיינת לא רק על ידי הגורם לפוסט-טראומה אלא גם בהיבטים ייחודים נוספים כמו הקושי לטפל בנפגעים בשיטות רגילות מסיבות שונות כמו הרצון של מרבית הנפגעים להתרחק מסטיגמה של “נפגעי נפש”, חוסר אמון ביעילות שיטות טיפוליות של בריאות הנפש, אמון נמוך של הנפגעים במוסדות המדינה, במיוחד בעקבות חווית המלחמה, ועוד.
התוצאה הסופית היא אחוזי נשירה גבוהים משיטות הטיפול הקונבנציונאליות והשפעה מועטה של טיפולים אלה בקרב מי שלא נושר. לפיכך, ניכר קושי בטיפול בהלומי הקרב -והטיפול בהפרעה זו אינו יעיל במיוחד מפאת שיעורי נשירה גבוהים מהטיפול והשפעה נמוכה של הטיפול על המטופלים.
במחקר הנוכחי, אותו הוביל פרופ’ מרק גלקופף מהחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה יחד עם אילנית אוחיון חסון ושלמה קרביץ מאוניברסיטת בר-אילן ומנשה ביקמן מעמותת “אתגרים” ביקשו החוקרים לבדוק את ההשפעה של תוכנית טיפולית שונה: טיפול באמצעות פעילות ספורטיבית הרפתקנית. טיפול מסוג זה הוא טיפול קבוצתי, הכולל פעילות אתגרית כמו טיפוס הרים, שייט, מסעות רגליים, קאייקים וכד’ המשלבת לקיחת סיכונים והעצמה אישית לצד שיתוף פעולה ועבדות צוות. לדבריו של פרופ’ גלקופף, ההחלטה שלהם לבדוק טיפול מסוג זה נבעה מכך שפעילות זו נותנת מענה למרבית החסמים הפסיכולוגיים של הסובלים מתופעת הפוסט-טראומה על רקע צבאי, בעיקר בעקבות התחושה שמדובר בפעילות ספורט אתגרית ולא בטיפול רפואי.
22 חיילי מילואים שאובחנו על ידי מערכת הביטחון כסובלים מהלם קרב השתתפו במסעות שייט: מסע אחד בשבוע למשך 12 חודשים. 20 מאובחנים שהיו ברשימת ההמתנה של מערכת הביטחון לטיפול כלשהו בתופעת הלם קרב היוו קבוצת ביקורת.
מהממצאים עולה כי הקבוצה שעברה את הפעילות האתגרית הראתה ירידה מובהקת ברמת הדיכאון ועלייה משמעותית במדדי תפקוד, היכולת לשלוט בסימפטומים שליליים של מצבם, עלייה באיכות החיים ברמה החברתית והרגשית ושיפור בתחושת התקווה, כל זאת לעומת קבוצת הביקורת. עוד נמצא כי חברי הקבוצה יצרו קשרים חברתיים איתנים שהתבטאו בהגעה משותפת לפעילות, ביקור בבית החולים לאחר תאונה שעבר אחד החברים וכן סיוע רגשי בעת הצורך.
“הפעילות סייעה למטופלים ‘להיפתח מחדש לחיים’, זאת בניגוד להיסגרות הגופנית והנפשית שעוברים בדרך כלל נפגעי פוסט טראומה. בנוסף, הפעילות סייע למטופלים לשלוט טוב יותר בתופעות של פוסט-טראומה”, סיכם פרופ’ גלקופף.
* הכתבה הופיעה במוסף “אקדמיה +” ובעבר באתר “כרמיאל city”.
