נט"ל
  להיעזר   להכיר   ללמוד
 
 

גיליון 8, מאי 2006

לצמוח מתוך השברבנוגע לרגש 8
כעם וכמדינה הנאבקים על קיומם מאז ומעולם, רבים הסיפורים שהפכו לנכס ואשר מהווים חלק מהאתוס הלאומי שלנו, ורבים המצויים בינינו אשר חייהם הפכו לנו למופת ולדוגמה. אך לצד סיפורי הקרבה וגבורה רבים לא פחות הנפגעים והטרגדיות האישיות. אין נחמה למי שחוו אבדן יקירם, אולם יש הקמים כעוף החול מן האפר ומגלים עוצמה פנימית בתוכם.
בגיליון הנוכחי של "בנוגע לרגש" בחרנו להאיר פן נוסף זה של הטראומה הנפשית ותוצאותיה.
יהודית יובל רקנאטי

"מי שיש לו 'איזה למה' שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך"(ניטשה)
כידוע, בעולם הרפואה, ובריאות הנפש בכלל זה, אנו מורגלים בעיסוק במחלות. כך, אחרי הטראומה אנו מחפשים את התסמונת הפוסט-טראומטית, את הדיכאון, החרדה ושאר התגובות הפתולוגיות. אך עובדתית מרבית האנשים המתנסים באירועים טראומטיים, כאלה הכרוכים באיום על החיים, באובדן ובשכול טראומטיים, מתמודדים עמם באומץ ובכישרון. למען האמת, רק מיעוט מהם יסבלו לאורך זמן מהפרעות פוסט–טראומטיות.
פרופ' אבי בלייך

המעז מנצח
יואל שרון, מקים עמותת "אתגרים": "זהו סטארט-אפ חברתי, עם יותר מעשרים ענפי ספורט שאפשר לעסוק בהם, וכלי חינוכי שיקומי ממדרגה ראשונה לשיקום והעצמה של היכולות. היום אנחנו מהווים  מודל לעולם כולו, ואנחנו ממשיכים לפתח את הידע ואת תורת ההדרכה. העמותה שואבת אליה אנשים טובים, שכל אחד מהם מגיע ממקום אחר, מסיטואציה שונה בחיים, ולכל אחד יש את ה'שׂריטה' שלו. יש לנו כיום 700 מתנדבים. זו שמורת טבע. המתנדבים מחכים בקוצר רוח שיגיע 'היום שלהם' כדי לבוא לאתגרים, להסניף אתגרים, להיות עם החבר'ה – כאן הם 'טוענים את עצמם' לכל השבוע".
דבורה פישמן

"אני לא אתן לאובדן להתגבר עלי"
איילת שחק: "ידענו שבת-חן נהרגה קרוב לחצות באותו לילה, כשצביקה חזר מאבו-כביר. אני זוכרת בפירוש את הבוקר הראשון, למחרת, לפני ההלוויה. קמתי ובכיתי. ואני לא בוכה בקלות. הרגשתי שאני נכנסת למבוי סתום. שאלתי את עצמי: אני אקום עכשיו כל בוקר ואני אבכה? ככה ייראו החיים שלי? שם נפלה ההחלטה שאני לא אתן לזה להתגבר עליי. אני לא אתן לאובדן להתגבר עליי. לא אתן לזה למשוך אותי למטה. השבעה במהות שלה עזרה מאוד. התמיכה שקיבלנו בישוב הקטן שלנו והחיבוק של הקהילה ושל הרשות גם הם סייעו מאוד".
טלי ליפקין-שחק

"בכי הוא כורח. הוא התחלת ההתמודדות"
כבר בזמן השבעה ידע סת' שהוא רוצה לעשות משהו כדי להנציח את שמו של קובי. הוא רק לא ידע מה. באותו הקיץ, כמה חודשים אחרי הרצח של אחיהם, הילדים היו במחנה קיץ בארה"ב. "בלילה הראשון קיבלנו טלפון מהיועץ של המחנה" מספר סת', "שדיווח כי דניאל, שאז היה בן 12, מסרב לפרוק את המזוודה". בלילה השני קיבלו סת' ושרי טלפון מהיועץ שסיפר שדניאל לא מסתדר עם שאר הילדים בצריף. "בלילה השלישי, דניאל התקשר" נזכרת שרי, "וסיפר שראה ילדים משחקים כדורסל ובכה. הוא אמר שהוא יודע כמה קובי היה שמח להיות שם".
אליאב אללוף

"אני גאה להמשיך את מורשתו של בני"
אשה אופטימית, אביבה איכלבום מגבעתיים. אבל חודש לפני שבנה, קובי, נהרג, היתה בוכה. כל הזמן בוכה. "היתה לי תחושה שאני לא אראה אותו הרבה זמן. פחדתי. הרגשתי כאילו כל רגע איתו זו מתנה". אחר-כך, כשהמוות שלו  ניתק אותו ממנה באיוושת קליע מרצח, היו אנשים שאמרו שזה יכריע גם אותה. "היה מי שאמר 'אביבה לא תשרוד'", היא יודעת. אבל דווקא מתוך הקשר הנדיר שהיה לה עם בנה, דווקא משם, יכולה היתה אביבה לשאוב את תעצומות הנפש, לקום, לנער מעליה את סד הצער החונק, ולארגן מחדש את חייה, ואת הזיכרונות המטלטלים כל לילה מחדש.
ורדה הורביץ

"נוכיח לעצמנו ולעולם שיש בנו כוחות נפשיים"
ההיסטוריה מוכיחה, כי מדינות ועמים, כמו אנשים בודדים, יכולים לצמוח בעקבות שבר חברתי העלול להיגרם בשל מלחמות, אסונות טבע, אובדן קשה בחיי אדם וגם בשל משברים כלכליים. להלן אביא דוגמאות של מדינות או עמים שהתאוששו וצמחו דווקא בעקבות משברים, ואנסה להציע הסבר לתופעה של הצמיחה מתוך שבר.
פרופ' ארנון סופר

היכולת לראות את האור שבקצה המנהרה
מחקרים בשנים האחרונות מצביעים על כך שאכן חלק בלתי מבוטל מהציבור עלול לפתח תגובות פוסט-טראומטיות זמניות (דריכות-יתר, קשיי שינה, התנהגויות הימנעותיות, תגובות חרדתיות וכד')  כתוצאה מחשיפה לאירועים טראומטיים, אך רק  חלק קטן מהציבור נמצא בסיכון לפיתוח הפרעות פוסט-טראומטיות לטווח ארוך יותר. ומה לגבי השאר? אף על פי שאין עדיין נתונים ברורים, נראה כי מרבית האנשים יחזרו לתפקוד נורמלי עם תום האיום, וחלקם הקטן (שיעורם אינו ידוע) יצליחו לשפר את תפקודם ולצמוח. אם כך, מן הראוי לשאול מי הם אותם אנשים שצומחים בתנאים הקשים הללו, ואולי חשוב יותר מכול - כיצד הם עושים זאת, ומהו הצופן שמאפשר  את צמיחתם?
ד"ר רוני ברגר

דרונט בניית אתרים