1. להשתיק את הסערה: התמכרות כתגובה לטראומה
2. ההיגיון שבהתמכרות: איך טראומה משנה את מערכת הבחירה שלנו
3. לא סם – מענה: איך טראומה מובילה לשימוש ממכר
4. 70% דיווחו על טראומה מוקדמת: הנתון שמסביר את מעגל ההתמכרות
5. Self-Medication וטראומה: למה כאב לא מטופל עלול להפוך להתמכרות?
הקשר בין טראומה להתמכרויות
ג', בן 32, נשוי ואב לשניים, חזר מעזה בדצמבר. חמישה ימים אחרי הפקודה לשחרור, כבר היה בישיבת צוות במשרד. הוא ניסה לחזור לשגרה מהר, להוכיח שהכול "בסדר". אבל הגוף לא שיתף פעולה: הידיים רעדו קלות, הראש נטרף ממחשבות, ורעשים יומיומיים כמו צעדים במסדרון, צעצוע שנופל בבית, טריקת דלת – גרמו לו לקפוץ. כשהתקשה לישון, קיבל מרשם קצר להרגעה. אבל אחריו – חיפש עוד. כשהמרשם נגמר, התחיל לעשן לבד, בסתר. בלילה, בצהריים, בין פגישות. "זה רק עד שהכול יתאזן", שכנע את עצמו. אבל בפועל – שום דבר לא באמת התאזן. פתאום זה לא היה "סתם לעשן", אלא שזו הייתה הדרך היחידה לשקט יחסי בפנים. השימוש הפך לדבר הקבוע היחיד ביום שלו.
טראומה אינה רק זיכרון. היא ממשיכה לפעול בגוף, בלב ובתודעה הרבה אחרי שהאירוע נגמר. עבור מי שנפגעו ממלחמות, תקיפה מינית, תאונות דרכים או אלימות מתמשכת, חוויית הטראומה חורגת מגבולות הזמן והמקום ומשאירה חותם יומיומי. תסמינים כמו חרדה, פלאשבקים, עוררות-יתר, ניתוק רגשי והפרעות שינה הופכים לחלק מהשגרה, ולצידם – לא מעט מתמודדים פונים לשימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים: קנאביס, משככי כאבים, תרופות הרגעה, שלעיתים ניתנו כחלק מהטיפול, אך הפכו למנגנון הישרדותי לא בריא, שמספק הקלה רגעית אך עלול להחמיר את המצב בטווח הארוך. עבור חלקם, החומר הממכר אינו בריחה אלא ניסיון לשרוד, להרגיע את הגוף הדרוך, להשתיק את הזיכרונות או פשוט לישון בלילה. לא בחירה חופשית, אלא מהלך הישרדותי כמעט בלתי מודע.
טיפול עצמי בכאב: על מנגנון ה־Self-medication
אחת התיאוריות המרכזיות להבנת הקשר בין טראומה להתמכרות היא תיאוריית הטיפול העצמי,(Self-medication Hypothesis) [1] שהוצגה על ידי הפסיכיאטר אדוארד חנציאן ,(Khantzian, 1997) לפי גישה זו, אדם החווה מצוקה נפשית קשה מחפש אמצעים זמינים לוויסות הכאב, גם אם המחיר בטווח הארוך גבוה.
בהתאם לכך, עבור מי שמתמודד עם תסמיני טראומה כרוניים, החומר הממכר מציע פתרון מהיר: הפוגה מהחרדה, שיכוך של פלאשבקים, תחושת חיות רגעית או אשליה של שליטה. במילים אחרות, ההתמכרות לא מתחילה כסם – היא מתחילה כ"מענה" למה שהנפש אינה מצליחה לשאת.
כך טראומה פותחת את הדלת להתמכרות
הקשר בין טראומה להתמכרות אינו מקרי, הוא נוגע בלב ההתמודדות הרגשית. הטראומה פוגעת ביכולת לווסת רגשות: לעיתים נוצרת הצפה בלתי נשלטת, ולעיתים קהות רגשית כמעט מוחלטת. חומרים ממכרים משמשים כמנגנון "הדלקה וכיבוי", כדי להרגיע את הרעש או לעורר תחושה במקום שבו יש ריק.
תסמינים כמו פלאשבקים, סיוטים ותחושת סכנה תמידית דוחפים את הנפגעים לחפש שקט, גם אם זמני. חומרים כמו אלכוהול, קנאביס או אופיאטים מספקים הקלה רגעית, אך בטווח הארוך יוצרים מעגל של תלות, אובדן שליטה והתרחקות כואבת מהעצמי.
מהקלה להתמכרות: כשפתרון זמני הופך למשבר מתמשך
השימוש מתחיל כהקלה רגעית – להרגיע, לישון, פשוט לשרוד. אבל לאט, ההרגל הופך לתלות. המוח מתרגל, הדופמין כבר לא מגיב באותה עוצמה, ונדרשות כמויות הולכות וגדלות כדי לחוש הקלה. כך נבנה מעגל: חומר להרגעה, ואחריו תחושות של בושה, ריקנות ודיכאון שמובילות לשימוש נוסף.
לא כל שימוש הוא התמכרות. מותר לשתות, לעשן או להיעזר בתרופה. השאלה היא מתי זה מפסיק לשרת אותנו, ומתחיל לנהל אותנו.
מחקרים רבים מצביעים על קשר הדוק בין טראומה לבין התמכרות. מטופלים במרכזי גמילה מדווחים על טראומות שלא טופלו בעברם, לעיתים כבר מילדות. כ־70% מהמטופלים בתוכניות גמילה דיווחו על טראומה משמעותית קודמת.[2] גם מחקר שהתמקד באנשים עם התמכרות לאלכוהול מצא שיעור דומה של חשיפה לאירועים טראומטיים.[3] בקרב נשים הרות המכורות לחומרים פסיכו-אקטיביים, נמצא כי רובן נשאו עמן טראומות לא פתורות מעברן, מה שמדגיש את הצורך בזיהוי מוקדם של טראומה כגורם סיכון משמעותי להתמכרות. [4]
התמכרות, אם כך, אינה רק בעיה בפני עצמה, אלא לעיתים קרובות סימפטום של כאב שלא קיבל מענה.
אפשר לשבור את המעגל: איך באמת עוזרים?
החדשות הטובות הן שאפשר אחרת. טיפול בהתמכרות על רקע טראומה חייב להיות רגיש והוליסטי – כזה שמטפל לא רק בשימוש עצמו, אלא בכאב שמתחתיו. כיום קיימות גישות אינטגרטיביות שמשלבות טיפול רגשי (כגון CBT מותאם ל-PTSD, ו-EMDR, טיפול קבוצתי מודע-טראומה ועוד). לצד זה, חשוב לשלב גם תמיכה פרקטית כמו תעסוקה, דיור וליווי חברתי.
מאחורי ההתמכרות מסתתרת לא פעם קריאה לעזרה, שקטה, כואבת, ולעיתים בלתי נשמעת. זו אינה חולשה, אלא ניסיון אנושי לשרוד. ההבנה שההתמכרות היא תגובה למצוקה, ולא הבעיה עצמה – היא הצעד הראשון בדרך להחלמה.
[1] Khantzian, E. J. (1997). The self-medication hypothesis of substance use disorders: A reconsideration and recent applications. Harvard review of psychiatry, 4(5), 231-244.
[2] Giordano, A. L., Prosek, E. A., Stamman, J., Callahan, M. M., Loseu, S., Bevly, C. M., … & Chadwell, K. (2016). Addressing trauma in substance abuse treatment. Journal of Alcohol and Drug Education, 60(2), 55-71.
[3] Skotnicka, J. (2018). Exposure to traumatic experiences among people addicted to alcohol. Psychiatr. Pol, 52(3), 487-497.
[4] Linden, I. A., Torchalla, I., & Krausz, M. (2013). Addiction in maternity: Prevalence of mental illness, substance use, and trauma. Journal of Aggression, Maltreatment & Trauma, 22(10), 1070-1084.
