אנחנו רגילים לחשוב על תאונות דרכים כתוצאה של הסחות דעת, עייפות או נהיגה מסוכנת. אבל ישנם גורמי סיכון שאינם נראים לעין, לא מצפצפים ולא נדלקים בלוח המחוונים. כאלו שחיים בתוכנו, שקטים אך פעילים. אחד מהם הוא הפוסט-טראומה.
עבור אלפי ישראלים שחוו טראומה, בין אם בלחימה, בפיגוע, בתאונה או באירוע אלים אחר, העלייה לרכב עלולה להפוך לאתגר רגשי עמוק. לא תמיד מדובר ב"פחד מנהיגה", אלא דווקא בתסמינים סמויים שמלווים את הנהיגה עצמה גם כשהכביש שקט. דריכות יתר שגורמת לתגובות פתאומיות, חוסר שקט שמוביל לחיפוש ריגושים, או צורך עז בשליטה שגורר קונפליקטים ועימותים מול נהגים אחרים. כל אלה עלולים להקשות על קבלת החלטות, לפגוע בכושר הריכוז ולעיתים אפילו לסכן חיים.
כשהפוסט-טראומה על ההגה
תסמיני פוסט-טראומה אינם תמרור מהבהב על הכביש. הם שקטים, משתנים, חמקמקים, מופיעים בעוצמה ואז שוככים, צפים לרגע ואז נבלעים בתוך השגרה. לעיתים קרובות, גם הנהג עצמו לא יודע שהתגובה שלו, האימפולסיביות, הדריכות, הריחוק, נובעת בכלל מהפגיעה הישנה.
וכך, בלי כוונה ובלי כיוון, הטראומה עולה על ההגה. דפוסים כמו כעס מתפרץ, חרדה ממצבים מסוימים (למשל, רעשים חזקים או פקקים), או אפילו קהות רגשית בזמן הנהיגה, נוטים להתפרש כתכונות אישיות, לא כסימפטומים של מצב נפשי מורכב. כך נוצר מצב שבו נהגים פוסט-טראומטיים אינם מקבלים הכרה, ליווי או התאמה, לא מצד הרשויות, ולא מצד מערכות התמיכה.
יש רגעים שבהם הכביש שקט, התנועה זורמת, והמבט קדימה נקי, ואז בבת אחת, הכל משתנה. פלאשבק. ריח, צליל, תאורת רחוב מסוימת, טריגר שמפעיל מחדש את הסצנה ההיא, ההתרסקות, הצעקה, השניות שהשתנו לנצח. אחד התסמינים הקשים ביותר של פוסט-טראומה הוא אותו רגע שבו הגוף נמצא כאן – אבל התודעה נזרקת לשם. שוב.
מחקר עדכני מצביע על כך שפלאשבקים חוזרים, תחושת עוררות מתמדת וניתוקים רגשיים פוגעים ביכולת של האדם לווסת את עצמו, במיוחד במצבים שדורשים תגובה מדויקת, כמו נהיגה. כשאין ויסות, אזי יש אימפולסיביות, יש תגובות חריפות לסכנה שהיא מדומה, יש הימנעות מהכביש שבו "זה" קרה, אבל דווקא בגלל ההימנעות, לפעמים יש עוד תאונה[1]. עוד נתון שמכה בבטן הוא זה שאחד מכל חמישה אנשים עם PTSD חווה פלאשבק במהלך פעילות שגרתית, לרבות נהיגה. פלאשבק כזה, שלא מגיע עם שלט אזהרה, עלול להוביל לניתוק רגעי מהמציאות, לאובדן שליטה בהגה, ולעיתים – לתאונה[2].
מה חשוב לדעת?
בשיח הציבורי אנו נוטים לזהות סכנה על הכביש עם נהיגה בשכרות, עייפות או הסחות דעת. אך תסמיני PTSD כמו דריכות-יתר, התקפי זעם, דיסוציאציה רגעית, פירוש שגוי של סיטואציות ניטרליות כאיום, או דווקא הימנעות וקהות רגשית – עלולים כולם לשבש את תפיסת המציאות ולפגוע ביכולת להגיב במדויק ובזמן. נהגים שחווים עוררות יתר עלולים לבלום בפתאומיות או לפנות בפאניקה; אחרים עלולים להתנתק לרגע מהמציאות או להחמיץ שינויים קריטיים במרחב. וכאשר תודעה נסערת פוגשת את המורכבות המשתנה של הכביש – גם טעות קטנה עלולה להסתיים באסון.
הנתונים מהשטח תומכים באמור לעיל, בשנת 2024 נהרגו בישראל 439 בני אדם בתאונות דרכים, עלייה של יותר מ־21% ביחס לשנה שקדמה לה, והזינוק החד ביותר מאז שנת 2005. על אף שמלחמה מביאה עמה ירידה מסוימת בניידות, המספרים לא ירדו – אלא עלו. ייתכן שלא רק עומסי תנועה הם שצריכים להדאיג אותנו כחברה, אלא גם העומסים הנפשיים.
לא רק לוחמים. לא רק נהגים.
הקשר בין טראומה לתאונות דרכים לא שייך רק לחיילים משוחררים. הוא שייך גם לאימהות שחוו אובדן, לניצולי פיגועים, לשוטרים, לאנשי סיוע, ולכל מי שנושא עמו סיפור שלא עובד עד תומו. במובן הזה, הכביש הוא לא רק מרחב תנועה – הוא מרחב השלכה, שבו מה שלא מעובד עלול להתפרץ החוצה באופנים בלתי צפויים.
ממחקרים וסקרים שנערכו בקרב הציבור הכללי עולה כי ישנה עלייה חדה בתסמיני חרדה, דריכות, פלשבקים ודפוסי הימנעות, גם בקרב מי שלא חוו לחימה ישירה או אובדן, אלא נחשפו דרך אמצעי התקשורת, רשתות חברתיות או מעגלים קרובים של משפחה וחברים[3]. ממצאים אלה מצביעים על התרחבות תסמיני הפוסט-טראומה גם בקרב אזרחים שלא חוו פגיעה ישירה, אלא נחשפו לאירועים דרך תקשורת או קרבה רגשית לנפגעים.
ומה עושים?
השלב הראשון הוא זיהוי. אם אתה או את מרגישים שהנהיגה הפכה להיות יותר עצבנית, אימפולסיבית או דרוכה מתמיד, זו לא תמיד בעיה של תשתיות או צפיפות על הכביש. לעיתים זו קריאה פנימית שלא טופלה. גם אם לא חוויתם תאונה, ייתכן שאתם בסיכון, ואתם לא לבד. אפשר ורצוי לדבר על זה, עם אנשי מקצוע, עם קרובים, או דרך פנייה לעמותות מתמחות. זוהי לא חולשה. זה סימן של כוחות פנימיים שעבדו קשה מדי, והגיע הזמן לפרוק מהם את העומס.
על כן, ניכר הצורך להרחיב את שיח הבטיחות בדרכים גם למרחב הנפשי. לא די במצלמות מהירות, ברמזורים חכמים ובקמפיינים על חגורת בטיחות, עלינו ללמוד לזהות גם את הסכנות הפחות גלויות לעין. מאחורי כל הגה יושב אדם, ולעיתים – אדם פצוע שקוף. טראומה לא תמיד נראית, אבל היא נוכחת, בלב, בגוף, ובתגובות שמתרחשות בלי שליטה. אם נבין שהכביש משקף לא רק מיומנות אלא גם מצב נפשי, נוכל להציל חיים ולמנוע טראומה על טראומה, לא רק על ידי אמצעים טכניים, אלא גם באמצעות הגברת המודעות, שיחה, אבחון וטיפול. כי לפעמים, הדרך הבטוחה באמת מתחילה לפני שעולים על ההגה.
