מהי טראומה על רקע לאומי?

נט”ל, המרכז לסיוע נפשי במצבי לחץ וטראומה על רקע לאומי, הוקם בשנת 1998 ופועל מאז. מיום היווסדו טופלו ע”י נט”ל אלפי אנשים שנפגעו נפשית בעקבות מעשי טרור, מלחמה ופעולות איבה למיניהן. ההתערבויות בוצעו בקהילה, בקליניקה ובעזרת קו מצוקה טלפוני. ההנחה שליוותה את מקימי נט”ל הייתה שהפגיעה הטראומטית על רקע לאומי הינה בעלת מאפיינים ייחודיים, ושלכך ייתכנו גם השלכות בתחומי הסיוע והטיפול הנפשי, שאף הם ייחודיים ומותאמים לפגיעה הטראומטית הזו.

בפועל, כשאנו בוחנים את פעילות נט”ל במהלך השנים החולפות, נראה שהסיוע והטיפול של נט”ל ניתנו לנפגעים (יהודים בעיקר) שפגיעתם היא תוצאה של הסכסוך הישראלי-ערבי (מלחמות, מעשי איבה, טרור). עם זאת, צצו ועלו במהלך שנות הפעילות של הארגון שאלות ותהיות סביב ההגדרה של “טראומה על רקע לאומי”: האם אכן יש תוכן ותוקף להגדרה זו, ואם כן – מה הם. האם נכון להגדיר כנפגעי הטראומה הלאומית רק את אלה שנפגעו כתוצאה מהסכסוך הישראלי-ערבי? או שמא סדר היום הטעון והמורכב של החברה הישראלית, הטעון באיומים רבים מבית ומחוץ, מצדיק דיון בהיבטים נוספים של טראומה על רקע לאומי? ואולי מכאן נובע גם צורך בהרחבת גזרת המחויבות של נט”ל וגופים דומים?

בטרם נידָרֵש לדיון כזה דומני שיש מקום לנסות ולהבהיר למה אנו מתכוונים במונח “טראומה”.
אירוע טראומטי, לפי ההגדרה הפסיכיאטרית, הינו אירוע שמסכן חיים באופן ממשי וקונקרטי. עם זאת, מחקרים מלמדים שלחוויה הטראומטית תורמים גם גורמים נוספים כגון: אובדן ( אבל על יקירים, אובדן יכולות, נכויות וכו’), עקירה ממקום מגורים, השפלה קשה עד לכדי דה-הומניזציה וחשיפה למראות זוועה. נראה, אם כן, שהגדרה כוללת יותר של החוויה הטראומטית הינה זו הכרוכה באיום קיומי. כלומר, טראומה תהא זו שנתפסת על ידינו כמאיימת על עצם קיומנו כבני אנוש –על חיינו, וגם על כבודנו ועל חירותנו.

אם נאמץ הגדרה זו של טראומה , איך נגדיר טראומה לאומית? האם ככזו שנתפסת כסיכון קיומי לחברה ולעם? האם אסון שהינו רחב היקף וגובה קורבנות רבים יוגדר כאסון או כטראומה לאומית. האם “מכת המדינה” –תאונות הדרכים והקורבנות הרבים שהן גובות (שאף עולים במספרם על אלה שגבו המלחמות והטרור בכל בשנות קיום המדינה! ) – האם היא נכנסת להגדרת טראומה לאומית ואולי אין צורך דווקא באיום ישיר על החיים על מנת שנושא מסוים יוגדר כטראומה לאומית? והאם התחושות הקשות של קיפוח ואפליה על רקע חברתי, שהן מנת חלקם של לא מעטים, ושבצדן , פעמים רבות, גם מחנק ומצוקה כלכלית קשה, האם אין בכל אלה ממשות של איום קיומי וביטוי לטראומה לאומית?

כשאנו מדברים על טראומה על רקע לאומי אנו מכוונים גם להיבט נוסף, היבט המתייחס לפן פסיכולוגי – לתחושת הזהות וההשתייכות שלנו. כלומר, טראומה על רקע לאומי תהא זו שאנו חוֹוִים מעצם השתייכותנו ללאום מסוים. כבני העם היהודי , למשל, אין עוררין על כך שגדלנו על מיתוסים כמו: “זכור את אשר עשה לך עמלק” ו”שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו”. מיתוסים כאלה עשויים לעצב את הפסיכולוגיה שלנו באופן כזה שנחוש, באופן אינסטינקטיבי וגורף, שאנו מאוימים על ידי עמים אחרים, שאנו קורבן להתנכלות מתמשכת מצדם, ובעקבות כך תצמח אצלנו גישה חשדנית ומאוימת כלפי האחרים. מבחינה פסיכולוגית ניתן לייחס את ההשפעה הזאת ל “לא-מודע הקולקטיבי”, אשר בו באים לידי ביטוי הכוחות הבלתי מודעים הפועלים עלינו מתוקף השתייכותנו הקבוצתית, ואשר מתעצבים במשך שנות ההיסטוריה של העם.

למרבית הצער, האסון הגדול מכל שקרה לעם היהודי בעת החדשה, השואה, כמו גם הרמת הראש של המפלצת האנטישמית בעת האחרונה, שאליה חוברים גורמים ומניעים רבים כל כך, מלמדים כי יהיו ההסברים הפסיכולוגיים אשר יהיו, האיום הקיומי על העם היהודי הינו ממשי מאוד, וממשיך להנציח ולחזק את התפיסה הטראומטית שלנו כעם. לפיכך אין תֵמהּ שכל מה שמתקשר לקונפליקט הישראלי –ערבי, ושממנו משתמע איום ישיר עלינו כמדינה וכחברה, מתקשר ללב לִבה של החוויה הטראומטית הזו, ומקשה עלינו להיחלץ מהעמדות הסטריאוטיפיות וממעגל הדמים שבו אנו שרויים.

נראה, אם כך, שלצורך הפריית הדיון על טראומה לאומית אנו נדרשים למבט רב תחומי שבו משולבות תפיסות שונות כגון, פסיכולוגיה, פילוסופיה, ספרות, תקשורת, חברה וכלכלה, היסטוריה, חינוך ועוד. דיון כזה עשוי להאיר היבטים שונים ומגוונים של הנושא ולתרום לשיח ולדיון הציבורי בו. באמצעות דיון רב תחומי כזה נוכל אולי ללמוד גם על הפן הקוטבי לטראומה הלאומית, אשר מעסיק אותנו לא מעט בעת האחרונה –החוסן הלאומי. אותו מכלול עמום של גורמים, שעשוי ללמד על יכולת העמידה שלנו כחברה, ואשר הכרה טובה יותר של עשויה לקדם את יכולותינו להעצים את יכולת העמידה הזו.