ילה לבן מתקשר בשנים האחרונות לחיים התוססים של העיר הגדולה תל אביב. מאז הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסקו, חוגגת העיר מידי קיץ לילה שלם שכולו מופעים, חנויות, מועדונים ומוסדות-תרבות הפתוחים לקהל הרחב בחינם או בהוזלה משמעותית. חוסר השינה שלילה זה מסמן קשור כולו באותה תחושת חגיגיות, חיות והנאה שהעיר יודעת לספק.
אולם, לא כל לילה לבן הוא הזדמנות לחגיגה. אנשים שחוו אירועים קשים במיוחד מתקשים לישון, ועבורם לילות לבנים הם עניין של יום ביומו. הגם שאירועים בעלי עוצמה ריגשית –חיוביים כשליליים – עשויים למנוע שינה מכל אחד מאיתנו, הרי לרוב כשההתרגשות פוחתת והחוויה שעוררה אותה משתלבת בשאר חוויות חיינו, אנו חוזרים למנהגי השינה הקודמים שלנו.
השתלבות זו של החוויה הריגשית החזקה בשאר חוויות חיינו היא תהליך-מפתח באופן בו כולנו מארגנים מידע, מעבדים וזוכרים אותו. לתהליך הזה אנו קוראים ‘אינטגרציה’ ובלעדיה אין אנו אלא אוסף של חוויות שאין קשר ביניהן. ואכן, ישנן חוויות שהן כה עוצמתיות עד שהן גודשות את היכולת האינטגרטיבית שלנו. כשזה קורה, זכרונות של מאורעות טראומטיים מפוצלים מהתודעה ונשמרים “במקום” נפרד בנפש, ואינם עוברים את אותה אינטגרציה הדרושה לשם עיבוד החוויה ושילובה אל תוך רצף החיים.
וכיצד נראים אותם זכרונות טראומטיים? הם נותרים כשהיו, כאילו האירוע קפא בזמן. אלמנטים תחושתיים וריגשיים מהאירוע, כמו ריחות, צלילים ותחושות שבים ופורצים בפתאומיות אל מרכז התודעה כחוויות ריגשיות מבהילות, תחושות פיזיות לא נעימות או מחשבות טורדניות. זכרון הטראומה, בהיעדר אינטגרציה, מתנהג עתה כמו גוף זר בעל חיים משל עצמו, וכך מרגיש אותו האדם שבתוכו הוא דר.
על מנת לעשות אינטגרציה אנו משתמשים במנגנונים מנטליים כמו חשיבה, דמיון, סימבוליזציה וסובלימציה. מנגנונים אלו מאופיינים בכך שהם באים להחליף משהו, שהם מתיחסים למשהו אחר. כשאנו חושבים על המפגש שהיה אתמול עם חבר, אין זה המפגש עצמו אלא המחשבה אודותיו. כשאנו מדמיינים איך אנו זוכים בלוטו אין זו, למרבה הצער, הזכיה עצמה. בסימבוליזציה, למשל, ניקח איזה עניין שהיה לנו במהלך היום, נחבר אליו אלמנטים מהחיים הנפשיים, ונחלום אותו בלילה בדימויים שונים ומשונים. בסובלימציה נהפוך דחף מציצני לסקרנות אינטלקטואלית.
אולם, המקומות הטראומטיים בנפש האדם חסינים מפני התהליכים האינטגרטיביים האלה, והארוע הטראומטי נותר הדבר כשלעצמו, כפי שהיה במציאות. דימיון של פיגוע הוא הפיגוע עצמו, הבום העל-קולי מרגיש כאילו הפצצה מתפוצצת שוב, והחלום בלילה אינו אלא שיחזור מדויק של האירועים הטראומטיים.
האינטגרציה, אומר וויניקוט, מרגישה שפויה, ולאבד אינטגרציה שכבר הושגה מרגיש כמו לאבד את השפיות. בהעדר תהליכים אינטגרטיביים באיזורים הטראומטיים, החרדה הינה עצומת מימדים, כזו שלא ניתן לחשוב אותה, המילים (סמלים) מאבדות משמעות והפעולה היא המוֹלכת בחיים הנפשיים. ההתרחשות הנפשית היא קונקרטית ומיידית, וכשמגיעה עת שינה הדריכות והעוררות המוגברות מותירות את הנפגעים לא אחת ערים בלילה, מסרבים להסגיר את גופם ואת נפשם לשנת סיוטים חסרת שליטה. על פני לילה שחור עדיף להם לילה לבן.
כאשר נפגעי טראומה מגיעים לטיפול, אנו מנסים בדרכים שונות לעבוד באיזורים הנפשיים בהם אין אינטגרציה, לסייע להם לעשות שימוש במנגנונים המנטליים האינטגרטיביים (סימבוליזציה, דימיון, חשיבה) כדי להכניס מידה של מרחב נפשי בינם לבין האירועים הטראומטיים, כך שהם לא יצטרכו רק לחזור על הטראומה אלא גם לדבר ולחשוב ולחלום אותה. בעזרת אלה החוויה הטראומטית תצא מהמקום הנפרד בנפש בו היא דרה ותוכל להתחיל ולהשתלב עם שאר החוויות, שרובן אינן טראומטיות.