בדצמבר 1914, חודשים ספורים לאחר תחילתה של מלחמת העולם הראשונה, החל משרד הבטחון הבריטי – או, כפי שנקרא אז, ‘משרד המלחמה’ – לקבל דיווחים מדאיגים לגבי מצב הכוחות הלוחמים באירופה. הדיווחים תארו מספר גדל והולך של חיילים וקצינים המתפנים בחזרה לבריטניה בשל התמוטטות מנטלית כלשהי. הצבא מיהר לשלוח את הנוירולוג ד”ר ויליאם טרנר לאיזור על מנת לחקור את העניין. חודשיים קודם לכן הצליח הצבא הבריטי לעצור את הגרמנים בפאתי העיר הפלמית איפר, וד”ר טרנר מצא שלאחר קרבות העזים שם, בהם עשרות אלפי אנגלים נהרגו, נפצעו או נעדרו, חלה עליה חדה במספר הגברים שקפאו תחת אש ההפגזות או שהיו על סף התמוטטות. לרבים מהם היו תסמינים יוצאי-דופן.
ד”ר טרנר היו התחייבויות אחרות והוא לא יכול היה להישאר בצרפת על מנת להתמודד עם התופעה, אך למרבה המזל בבית החולים הצבאי שהקימה הדוכסית מווסטמינסטר באולם הקזינו של העיירה הצרפתית לה-טוקה היה מישהו שכן נשאר בצרפת וכן ניחן בכישורים ובנכונות להתמודד עם התופעה. היה זה פסיכולוג מאוניברסטית קיימברידג’ בשם ד”ר צ’ארלס מאיירס ועליו הוטלה המשימה לבדוק את הנושא לעומקו. צ’ארלס מאיירס
נוכחותו של פסיכולוג בבית חולים מאולתר על אדמת צרפת בזמן הקרבות לא היתה מובנת מאליה, ומאיירס, בן למשפחה יהודית בעלת אמצעים, נאלץ להפעיל קשרים רבים על מנת למצוא לעצמו מקום ותפקיד במלחמה. הוא נסע לפריז ושם הצליח לשכנע את הדוכסית מווסטמינסטר לצוות אותו לבית החולים החדש שהיא הקימה בלֶה-טוּקה (Le Touquet). בתחילה, השהות בבית החולים לא השביעה את רצונו של מאיירס שכן הרופאים במקום לא אפשרו לו לטפל בחולים. מאיירס אמנם הוכשר כרופא אך מעולם לא עסק במקצועו אלא פנה דווקא לפסיכולוגיה, והרופאים בלה-טוקה לא סמכו עליו.
אולם, במהלך מסע השתדלנות העצמית שלו לפריז ביקר מאיירס בבית החולים ‘סאלפטרייר’ וראה שם מקרים שעניינו אותו. היו אלה חיילים צרפתים שהפכו לאילמים או למשותקים במידות כאלה ואחרות, וכשהגיע לאחר מכן לבית החולים המאולתר בלה-טוקה הוא כבר ידע דבר או שניים על העשוי לקרות לאנשים כאשר הם נחשפים ‘להשפעה ההרסנית של הפגזים הגרמניים’.
וכך, כאשר הגיע משלוח הפצועים הראשון לבית החולים בלה-טוקה מצא מאיירס סוף סוף תעסוקה. החשיבה הרפואית הצבאית היתה אז נוקשה וללא השפעות פסיכולוגיות, ומי שאיבד שליטה במלחמה נחשב למוג-לב במקרה הטוב ולבוגד במקרה הרע. הרופאים בבית החולים לא התעניינו בפציינטים מסוג זה ולמאיירס הותר לבדוק אותם. עד מהרה הוא מצא שלהפגזות היתה לעיתים השפעה דרמטית על חושי הריח, הטעם, השמיעה והראיה והוא אף מיהר ופירסם את ממצאיו בכתב העת המקצועי המכובד ה-‘לאנצט’ תוך שהוא מכנה את התופעה בשם המפורש “הלם פגזים” (Shell Shock). וכך, רצה הגורל שדווקא מורה וחוקר מהאקדמיה, חסר נסיון מעשי ברפואה אזרחית או צבאית, היה למומחה הראשי (והראשון) להלם קרב של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.
מקרה הראשון של הלם קרב, אחד מ- 80,000 בהם עתידים הבריטים לטפל במהלך מלחמת העולם הראשונה, תועד עם עוד שני מקרים נוספים במאמרו של מאיירס ב-‘לאנצט’. היה זה גבר בן 20 שחמישה ימים לפני שהגיע לבית החולים נלכד בגדר התיל כאשר המחלקה שלו ניסתה לעבור משוחה אחת לשוחה אחרת. עד לאותו רגע הרגיש טוב, לא פחד ולדבריו אפילו נהנה מהמלחמה, אולם עתה הארטילריה הגרמנית טיווחה את איזור השוחות שבו היה והפגזים החלו להתפוצץ סביבו. הפגז הראשון התפוצץ מולו, קרע את התרמיל מעל גבו, ואז לדבריו ראייתו היטשטשה. פגז שני התפוצץ מאחוריו והחריד אותו אף יותר, ‘כמו חבטה על הראש ללא הכאב שלאחריה’. החייל אזר את כוחותיו והצליח להחלץ מהתיל ולהגיע לשוחה אך מיד פיתח קשיי ראיה, פחד עצום ומציף שהוא מתעוור, ומחשבות חוזרות ונישנות על מה שהתרחש. במהלך הימים הבאים דיווח החייל גם על אבדן חושי הטעם והריח תוך שהוא מקשר את האבדן להתפוצצות הפגז הראשון לפניו, ועל יקיצות בלילה תוך שהוא בוכה מבלי לדעת מדוע. מאיירס בדק את החולה מידי יום, רשם בקפידה את הסיפטומים שלו ואף ניסה לטפל בו באמצעות היפנוזה. ככל שחלפו הימים החלו החושים של החייל לחזור אליו, ולאחר שהוא פונה לאנגליה ואושפז שם מצבו הלך והשתפר.
גדולתו של מאיירס היתה בכך שהוא לא נרתע מלטפל במקרים אלה, שהוא גמר אומר להביט עליהם מתוך סקרנות מדעית ולא מתוך שיפוט מוסרני, ושהוא האמין להם.
ועוד הערה לסיום. הדיווח האחרון של מאיירס במאמר בלאנצט הוא מיום 1.2.1915 והמאמר פורסם בגליון של 13.2.1915. אלה השולחים כיום מאמרים ללאנצט יכולים רק לחלום על מהירות פרסום שכזו.
